"אל תתנו לשיחות המלוכלכות שלכן לבלבל אתכן – אתן בסך הכל עקרות בית קטנות ומשעממות. בזמנים אחרים הייתן יכולות להישאר בבית ומקסימום להתמכר לכדורים כדי להרגיש חיוניות, אבל בזמנים שלנו אפילו מהפריווילגיה הזו אתן לא יכולות ליהנות. מצבכן הכלכלי לא מאפשר זאת. והמשרה היחידה שאתן יכולות להשיג היא של נותנות שירות... כזה או אחר".

 

עוד באון לייף:

 

במונולוג זה, הלקוח מההצגה "שירות לקוחות", פוצח מנהל מחלקת שירות לקוחות של חברת "אפסיפון" (הפיקטיבית) כאשר הוא תופס את צוות 13 שלו שהצליחו להערים על החברה, ולהפעיל את מוקד השירות בלילה למתן שיחות סקס.

 

שירות לקוחות הופך לקו לוהט

מתוך ההצגה "שירות לקוחות". צילום: יוסי צבקר

 

מעשה נואש ונועז זה עלה במוחה של רומי, מגיבורות המחזה, לאחר שהייתה עדה לכך שחברתה לצוות, אם חד הורית, קיבלה צו פינוי מדירתה בגלל פיגור בתשלום על משכנתא. באותו היום הודיע אותו מנהל מחלקה כי משכורתם של כל העובדים יקוצץ לאלתר בשל "ירידה ברווחים". רומי, שעד אותו רגע נאחזה בציפורניים במשרתה על מנת לפרנס את ילדיה, מחליטה לעשות לביתה. היא מגייסת את שאר חברות הצוות, ועוד חבר גאה אחד, ויחד הם פותחים מוקד שירות לשיחות מיניות.

 

בהתחלה אין להן כמובן מושג מה עושים, אבל לאט לאט חברות (וחבר) הצוות לומדות את הפואנטה, מתחילות לעשות כסף אמיתי – ודרכו עוברות גם תהליך העצמה אישי. לראשונה הן מרגישות בעלות משמעות, הן אדוניות לעצמן, מרגישות שליטה על חייהן וגם על כמה רחוק ללכת עם כל לקוח. העובדה שאת כל זה הן מצליחות לעשות על חשבון התשתיות של חברת הסלולר הטייקונית שקיצצה במשכורותיהן היא כמובן עוד בונוס עבורן.

 

כבמאית ההצגה, רציתי לצעוק את צעקת מעמד הביניים דרך קומדיה. זה תמיד מפעים אותי לקרוא את הדוחות הכלכליים על "ירידה ברווחים" של חברות הענק האלה – שהרי גם כשהן חוות "ירידה" הן עדיין מרוויחות מיליונים בשנה, אבל עבורן זהו תירוץ לפיטורי עובדים. אותם עובדים שעבורם המשכורת המינימלית הזאת היא צורת המחייה היחידה שידם משגת. אז הקימו אוהלים באותו קיץ מלא תקווה, שהתפוגגה. ופה ושם הייתה עוד איזו מחאת בודדים, אבל עבור מעמד הפועלים - כן, זה הרבה יותר "מעמד פועלים" מאשר "מעמד ביניים" - המצב רק הולך ומחמיר.

 

שירות לקוחות ביום, קו לוהט בלילה

מתוך ההצגה "שירות לקוחות", צילום: יוסי צבקר

 

ניסיתי לחשוב על דרך מקורית ולא מדכאת לצעוק את הצעקה הזו, ודרך חמשת הדמויות במחזה מצאתי אותה. במוקדי שירות כאלה אפשר למצוא את המיקרוקוסמוס הישראלי של מעמד הביניים – ונשים הן הרוב המוחץ במוקדים האלה. ניסיתי לתת לכל אחת מהן קול כדי למצוא לעצמה שליטה חדשה בחייה.

 

התגובות החמות שבה מתקבלת ההצגה רק מוכיחות שהמחאה עדיין מבעבעת בתוכנו. שסדרי העולם החדש, שהוא בעצם ישן, זה שיש בו "טייקונים" ויש "עובדים", אלה סדרי עולם בעייתיים עבור שכבות ניכרות של החברה.

 

תאטרון בעיניי הוא קודם כל כלי ביטוי חברתי. זה תפקידו. ומתוך השקפה זו אני מנסה תמיד לגעת בסוגיות חברתיות. מעצם היותי אישה הן לרוב חברתיות\נשיות, אם זה בהצגה נוספת שלי שרצה בצוותא "לאורך כל הלילה" המתעסקת בתהליך העצמה של נשים גרמניות בזמן מלחמת העולם השנייה, ואם זה בפרוייקט קהילתי משותף לבית צבי המערב אימהות חד הוריות.

 

שירות לקוחות מאיה שעיה בית צבי

מתוך ההצגה "שירות לקוחות", צילום: יוסי צבקר

 

לצערי, אלא אם כן יחול שינוי משמעותי, אני צופה שנתחיל בקרוב לחזות במציאות בתופעות דומות לאלה שבמחזה. זה מתחיל להרגיש כמו דיכוי, ומי כמונו יודע שמדוכאים מגיבים. ותמיד בקיצוניות.