אופק בוכריס הוא עבריין מין מורשע. מורשע עפ"י הודאתו. גם אם יש מי שעדיין מאמין, למרות ההודאה שלו, שהוא לא עשה כלום, הרי שהוא עצמו לא מאמין בכך. אילו היה מאמין בכך לא היה יוצא דובר שקר בפוליגרף.

בוכריס יודע שהוא עשה את המעשים, יודע היטב איך טווה כעכביש את רשת הקורים שלו סביב טרפו, חיילת בת 19 שתחת פיקודו הישיר, חסרת בטחון בתפקידה החדש, חדורת רצון ומוטיבציה לשרת בגולני, כמו אביה, כמו אחיה. הערה נוזפת על כך שנתנה לאחרת להגיש לו קפה, מבט מזרה אימה כשניסתה להזיז את ידו. מנגד, מחמאה על ביצוע יאה של משימה, נסיכת בטחון. קור אחרי קור, עד שטרפו היה מונח, משותק, ממש מתחת לציפורניו. לא צריך הרבה בשביל לשתק חיילת בת  19 בשירות סדיר, פחות ממחצית מגילך, קל וחומר כשאתה המפקד הישיר שלה, תא"ל, מח"ט וגיבור ישראל מעוטר. בוכריס גם יודע שהיא לא רצתה אותו. אף חסר הניסיון שבגברים יודע שכאשר אישה שוכבת קפואה בלי לזוז, משותקת, מפנה את מבטה הלאה ממך ועוצמת את עיניה, היא לא רוצה אותך. זה לא שינה לו. הוא השיג מה שרצה ושלא היה משיג אילולא הפער ההיררכי המובנה. ללכת על הקצה זה כנראה משהו שנמצא בדנ"א שלך. מצד אחד אתה מסכן את חייך, מצד שני אתה מקבל פרץ אדרנלין מלשלוח לחיילת הצעירה שלך ידיים ברכב מאחורי הגב של הנהג, מלבעול אותה במיטה שבה אשתך אמורה לישון איתך עוד כמה שעות.

היא בטיפול. אוזרת אומץ לספר למשפחה. שולחת לבוכריס מכתב. "השארת צלקת עמוקה וגדולה אצלי בנשמה ובנפש" היא כותבת. חולפות עוד כמה שנים עד שהיא אוזרת אומץ להגיש תלונה במצ"ח. לא פוסט בפייסבוק. לא כתבת תחקיר. תלונה. היא לא משתמשת במונחים משפטיים. לא אומרת אונס. לא אומרת מעשה סדום. מספרת מה קרה. מספיק קשה להודות במה שעברת בפני עצמך, בפני משפחתך, בפני זרים, זרים שמחטטים לך במחשב, בטלפון, ברישומים על הטיפול שעברת, בנפש שלך, ששואלים באיזו תנוחה שכבת.

נעמה בוכריס מתייצבת לצד בעלה

הריאיון שלא היה צריך להתקיים

לטור המלא

 

"התלונה נפלה עליו כרעם ביום בהיר", "עלילה", "הוא יצא דובר אמת בשתי בדיקות פוליגרף", יוצא עורך דינו לתקשורת. "אל תיקחו לנו את הגיבור שלנו", זועקים תומכיו. "הוא לא כזה", שרות במקהלה חיילות שהוא לא אנס. "היא שקרנית", "מעלילה", "אהבה נכזבת", "לכל היותר היה כאן רומן", "המתלוננות תאמו ביניהן גרסאות", "היא חזרה בה", מדקלם המנצח והמקהלה אחריו.

ספין אחרי ספין, מבית היוצר של בוכריס, שמעדיף לנהל את ענייניו איפה שקל יותר – בתקשורת, הולך ומתברר עומק שקריו.

כולם מחכים. הפצ"ר מחליט על הגשת כתב אישום חמור. הפרקליטות מגדירה, ובצדק, את המעשים כעבירות אינוס.

בוכריס יודע היטב למה הודה במסגרת הסדר הטיעון. הוא יודע היטב שנתפס בחקירתו במספר שקרים, הוא יודע שכל טענה שלו נגד א' נבדקה במצ"ח והופרכה, הוא זוכר היטב את המכתב שכתבה לו בדם ליבה. הוא יודע שאין לה שום אינטרס להעליל עליו ולעבור את הגיהינום שהיא עוברת עד עכשיו. הוא יודע שיש מתלוננת נוספת, קצינה שעדיין נמצאת בשירות, שגם היא מספרת על עבירות מין שביצע בה. שתיהן, בניגוד אליו, נמצאו דוברות אמת בפוליגרף. הוא יודע שאם לא יודה במסגרת ההסדר, יורשע בעבירות אינוס ויישלח אל מאחורי סורג ובריח. עורכי דינו, המכירים כל מילה בתיק, יועצים לו, בתבונה, להודות. כך יעץ לו גם השופט המגשר.

גם המתלוננת מסכימה להסדר. היא רוצה כבר לנסות לשים את הסיפור מאחוריה. לקיחת האחריות חשובה לה יותר מההגדרה המשפטית של המעשים ומהעונש.

אבל מה עושים כשכבר הבטחת לציבור, שכל כך לא רוצה לראות מה באמת מסתתר מאחורי הציצית, הכיפה, הדרגות והצל"ש, שהכל עלילה? שלא היה ולא נברא? שאתה יוצא לקרב על חייך? איך מסתכלים בעיניים של כל התומכים השוטים שלך שהשתלחו בצעירה שפגעת בה, הכפישו אותה, פרסמו את שמה ותמונתה בניגוד לחוק ובניגוד לצו איסור הפרסום? איך ממשיכים ללכת לבית הכנסת?

"אל דאגה", מקרקרים האחיתופלים, "קח את ההסדר ואחרי זה כבר נדאג למרק את שמך בעיני הציבור. אתה תצא זך כשלג". תכנית "היום שאחרי גזר הדין" קורמת עור וגידים. הפקודה מועברת לפיאונים, שמתחילים לצייץ "הודאת שווא", "בוכריס חף מפשע".

"עד כאן", אומרת המתלוננת, ובוכריס נאלץ להבהיר בהודעה בחתימתו כי לקיחת האחריות מצדו היא מלאה וכי הפרסומים של מי שמציגים עצמם כמקורביו אינם על דעתו.

בעת זו ממש, בחדר הסמוך, יושבת זו המציגה עצמה כמקורבת לו ביותר ומוסרת כי לא היו דברים מעולם וכי בעלה הודה לבקשתה. סליחה, "כמעט לבקשתה"...

דבריו, מפיה, יפורסמו, בתאום מלא עם ערוץ 2, רק חודשים לאחר מכן, לאחר שבוכריס יודה בפני בית המשפט בבעילה אסורה ובכך שלא היה מדובר ברומן, יביע חרטה על מעשיו, ישב בפני מעריך מסוכנות ויספר לו כמה הוא מתבייש ומתחרט, לאחר שבית הדין יקבל, בדוחק ועם דעת מיעוט, את הסדר הטיעון ולאחר שהפרקליטות כבר לא תוכל לערער על גזר הדין.

הראיון עם נעמה בוכריס צולם בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2016, כחודש לאחר שנחתם הסדר הטיעון.

את ההודעה לתקשורת שבה הוא מתנער מדברים זהים לדברים שאומרת אשתו, הוא הוציא במקביל לראיון איתה.

גזר הדין, ממנו עולה בברור, בהתאם להודאתו של בוכריס, כי הסכמה לא הייתה כאן, ניתן ביום 2.2.17.

ב-17.2.17 הפך פסק הדין לחלוט ולא ניתן עוד לערער עליו.

הראיון עם נעמה בוכריס, שצולם חודשים קודם לכן, פורסם בדיוק שבוע לאחר מכן, ביום  שישי ה-24.2.17, בעיתוי המאפשר לבוכריס לאחוז במקל משתי קצותיו – להודות ולזכות בהסדר טיעון מקל מחד ולהמשיך לטעון לחפותו מאידך.

גיבור ישראל מסתתר כאחרון מוגי הלב מאחורי חצאיתה של אשתו, ומשם יורק בפניהן של המתלוננות ובפניו של כל הציבור.

אופק בוכריס הוא עבריין מין ושקרן. אף ראיון עם אשתו לא ישנה את זה.

אם בוכריס אכן עומד על חפותו, פתוחה בפניו הדרך לבקש הארכת מועד לצורך הגשת ערעור, לבקש לחזור בו מהודאתו ולנהל את המשפט מתחילתו, בעבירות המקוריות שיוחסו לו, במקום המיועד לניהול המשפט – בבית הדין. אנו הבענו מראש הסכמתנו להליך כזה ונענינו ע"י הפרקליטות כי יינתן משקל לעמדתנו, אם יינקט על ידו (ולא יינקט).

עד אז שישב בשקט, יתבייש, יפנים וישתוק.