רחל ואני יושבות על השטיח בסלון, מציירות בצבעים על דפי ענק- כנפי ענק, מחכות כבר לסיים למלא את הכנפיים בצבע רק כדי להגיע לרגע בו כנפי הקסם יהיו גזורות במדויק, הרגע בו נוכל לרוץ בהיסטריה לאחותי הגדולה שתדביק לנו את הכנפיים על הגב וכך נמשיך לרוץ בהיסטריה בשאר הבית עד שנוכל לעוף. מהר יותר מהר יותר, מסוחררות. הטלפון בבית מצלצל מתוך ההזיה, אימי, ישובה על ספה גדולה, עונה,  נשמעים צלילים זרים מפיה, לרחל הם בטוח זרים, לי הם עוד מוכרים אבל אני מתכחשת להם בנחישות. זה תמיד מתחיל בטונים יחסית נמוכים ואז עולה מעלה מעלה עד למחזה קולני מרשים. "אהה, כן... זה מרוקאית, פשוט היא מדברת עם סבתא שלי…" אני עונה לשאלתה של רחל בנוגע לצלילים הזרים, מובכת עד עמקי נפשי הקטנטנה, אדומה, אני מבריחה את רחל לחדר. המרוקאיות בשבילי היתה כאות קלון, התביישתי, ממה אני כל כך מתביישת?

 

 

לירז צ'רכי: בפינת רחוב ב-LA פגשתי את פרויקט חיי

מה גרם ללירז צ'רכי לזנוח את קריירת המשחק שלה בדיוק כשכבשה שיא חדש ולהתחיל לשיר בפרסית? 

לירז צ'רכי

לכתבה המלאה

 

אז יגיע הרגע בו אמא תרצה ללכת לנוח, רחל תלך הביתה, זה רק שתי דקות הליכה, המבוכה כבר תעבור ואני אשאר בבית מושקט, בית ממתין, אור אדמדם יחצה את הזכוכית של דלת המרפסת ויאיר בחום את הספה שאמא ישבה בה קודם. עכשיו יש לי את המרחב רק לעצמי. בשקט בשקט, אני פותחת את ארגז התחפושות העשוי קש ואוספת לי מטפחות לבנות קרועות, חצי שקופות, שמלת מלמלה חגיגית ועוד חצאית אתעטף בכל הטוב ואתחיל לשיר. לשיר. אדום, זהב, לבן, שקוף, סיבוב.

 

אני תמיד אוהבת לומר שעד היום כלום לא השתנה. אני אותה ילדה קטנה – שמה על עצמי שמלה יפה ומטפחת ושרה. רק שהיום אני שרה במרוקאית.

 

ז'עלוק תמר בלוך

"איך יתכן שתמר בלוך עולה לשיר עכשיו 'מה וואיה כפרה'?" תמר עם להקת ז'עלוק, צילום: זוהרון

 

עניין הזהות שלי לא העסיק אותי מעולם באופן מודע עד שהתחלתי להופיע ברצינות, ובעיקר במרוקאית. איך יכול להיות שתמר -בלוך- עולה לשיר עכשיו "מה וואיה כפרה"? זה מצחיק, כי מוסיקה היא כביכול אוניברסלית, ונועדה לכולם. והנה, אפילו שאמא שלי באמת נולדה במרוקו, שזה לא באמת משנה, הקונפליקט הזה עולה בלי הפסקה. הבעלות העדתית הזו על עולם שאמור להיות חופשי. אני מודה שהקונפליקט הזה לצערי לפעמים מעכב את האפשור שלי מול עצמי כזמרת. העולם התהפך, מי חשב שיגיע יום בישראל שבו לא נוח להיות בלוך.

 

מברזיל ועד מרוקו

אפשר להגיד שבכלל גדלתי על צלילה העגלגל של המוסיקה הברזילאית, במיוחד הבוסה נובה אותה אני שרה עד היום. אבי יליד ברזיל, ומוסיקה הייתה תמיד אהובה מאוד בבית. כשהתבגרתי ורציתי ללמוד לשיר, הלכתי למורה שהיתה זמרת אופרה ומנצחת שמיד זיהתה בי כישרון, ובגיל 17 כבר ניתנו לי תפקידים לצד זמרים מהאופרה הישראלית. הייתי גאה ואפילו מופתעת מעצמי מאוד, אבל לא הרגשתי בבית. בדיעבד הבנתי שהרגשתי שמשהו חסר. התקבלתי לאקדמיה למוסיקה בירושלים, ברחתי משם אחרי סמסטר כל הדרך עד אירופה ומשם להודו. בינתיים הפסקתי לשיר, חזרתי לארץ, למדתי צורפות, והתחלתי לפזז בציור קעקועי חינה. לעיתים ממש נדירות עוד הייתי עושה "גיגים" של ג'אז ובוסה נובה.

 

ערב אחד הגעתי במקרה להופעה כמעט מחתרתית של רבי חיים לוק ומקהלת הגברים של יד בן צבי. שם, ממש כמו בסרטים, קרה לי משהו שמעולם לא קרה לי עם מוסיקה. מהרגע בו הם פצחו בשירה ועד סוף המופע, לא הצלחתי לעצור את הדמעות שזרמו ממני. לא הבנתי למה, זה פשוט קרה, המוסיקה דיברה אלי, עשתה לי תחושות בגוף שמעולם לא הרגשתי לפני. אני, שחשבתי ששמעתי הרבה מוסיקה בחיי.

 

המוסיקה של מרוקו מחוללת בי נפלאות ששום מוסיקה מעולם לא חוללה בי, עד היום ובכל פעם מחדש. האם זה בגלל שאמי ילידת מרוקו? שאלה מעניינת. כשהייתי ילדה קטנה סבא שלי היה יושב לשולחן השבת או החג ומפייט את אותם פיוטים מרוקאים. היום בזכרוני הוא היה זמר בחסד, אבל אז זה היה נשמע לי כמו תפילה מעצבנת וחסרת טעם, שרק מציינת עד כמה רב המרחק ביני לבין הביס בדגים המדהימים והאדומים שסבתא שלי בישלה בסיר האלומיניום. לא הבנתי בכלל שמדובר במסורת מוסיקלית שלמה, כל כך עמוקה ורחבה.

 

באותו ערב החלטתי. ידעתי שאני רוצה מורה.

 

מסורת מוסיקלית של שיוויון בין המינים

המסורת המוסיקלית של מרוקו, "האלא אנדלוס", מעולם לא הפלתה נשים או גברים. זו מסורת שמושרת על ידי כולם, וגם בקהילות היהודיות לנשים היו מקהלות משל עצמן. ובכל זאת, בארץ אין בנמצא מורים מומחים, בטח לא שמלמדים נשים ובטח לא מורות. לפחות זה היה המצב אז, לפני שש שנים. רק היום הנושא מתחיל להיות קצת יותר נגיש, ובשנים האחרונות נשמעים מעט יותר קולות נשיים מתוך העולם המוסיקלי, הזה כמו למשל בתזמורת האנדלוסית. אחרי מסעות רחוקים, רבים ומשונים, הגעתי סוף סוף למורה שביקשתי לי – מורה ומוסיקאי מחונן ויוצא דופן, כנראה גלגול של מוסיקאי דגול מחצרו של המלך, אלעד לוי שמלווה אותי ללא הרף.

 

ביום האישה בחודש החולף, עליתי לשיר בפעם הראשונה עם התזמורת האנדלוסית. הוזמנתי לשיר עם ה- Zaaluk, הרכב שהקמנו יחד רועי פדידה ואני לפני כשלוש שנים. בז'עלוק אנחנו חופרים ואוספים שירת נשים ייחודית שכבר כמעט נעלמת מהעולם, מתוך הקלטות אטנוגרפיות. אלה הקלטות ישנות מאוד ולפעמים אפילו א- טונאליות, שנאספו כחלק ממחקרים שמשמרים את המסורת של יהודי מרוקו הספרדית. מצאנו בהן כל כך הרבה יופי, לקחנו את החומרים ו"ז'יעלקנו" אותם, כפי שאני אוהבת להגיד. הבאנו אותם לכאן, יחד עם כל מה שיש בתוכנו מהיום – המוסיקה היא התוצאה של המפגש עם החומר גלם הישן הזה.

 

 

השירה היא הדרך בה אני בוחרת כל יום מחדש להילחם בכל העוולות שמקשות על קיומי כזמרת. הקושי לשרוד, להתקיים, כלכלית רוחנית ואמנותית. להיות אישה שמתעסקת בתחום מוסיקלי שגברים חולשים בו. העולם המסורתי שלא מקל על חופש ביטוי לאישה. לא קל להתפתח ולעשות מוסיקה בשפה שאף אחד לא מכיר, מתרבות שכמעט אף אחד לא מכיר, ואלה שכן מכירים מתקילים ש'בכלל קוראים לך בלוך'. לא קל להיות אומן שמתפרנס מאומנותו, בתוך עולם שצריך לייצר כל הזמן תוכן עדכני ובלתי פוסק בתוך זמן בלתי אפשרי.

 

אני שואלת את עצמי הרבה, איך יכול להיות שאני סומכת על האומנות שלי שתקיים אותי, ועוד בתוך כל הרעש שיש היום, איך מישהו ישמע אותי פה? איך אני יודעת שכל זה לא יתמוסס ברגע? מפחיד. יש פחד, אבל כשאני עולה לבמה ומתחילה לשיר אני שוכחת. אני במקום כל כך מדויק, כל כך נכון לי, כשאני שרה אני מתמזגת עם מן מימד אחר, אז כל השאלות נעלמות ברגע. ההדהוד, התגובות והאהבה שעולים מסביב מוכיחים לי שזה המקום שלי, אני עפה בתוך הבית שלי. הכנפיים עובדות.

 

איכשהו תוך כדי הכתיבה, אני רואה ברור יותר ויותר איך כל דבר שאני עושה בחיי מהווה את נקודת המפגש בין מסורת נשית/טקסית/שבטית עתיקה לבין כאן ועכשיו. אותו דבר בעצם אני עושה עם החינה, שהיא נצר לטקס שבטי פגאני שנמצא בתרבויות עתיקות כל כך רבות. וכך גם בהרכבים שאני שרה בהם - "דיוואן אל בנאת" ו- "Ancient groove" שמשמרים מסורות יהודיות עתיקות ומחדשים אותן. וסוף סוף, עם הריקוד שמורה לי אורלי פורטל, שמבוסס של מסורות שבטיות עתיקות בעיקר מצפון אפריקה, מחזיר אותי לגוף ולבסיס, לילדה ולאישה הפראית.

 

 

בלי לשים לב ובלי להתכוון, נהייתי פרויקט שימור מסורת נשית משל עצמי, בכל רבדיי. באמת שבכלל לא חשבתי שאהיה זמרת, עכשיו כשהכל כתוב אז אולי זה נראה כל כך מוכוון וברור, אבל בפלטה של "אפשרויות החיים" שהכרתי, להיות זמרת מעולם לא הייתה אחד הצבעים.

ובכל זאת:

אדום, זהב, לבן, שקוף, סיבוב, לשיר. תודה לאל, מתוכי איכשהו פרצה היכולת המופלאה הזו, והיא מסרבת ללכת, מפתיעה אותי כל פעם מחדש, ממש כל פעם מחדש.

 

"כל מעשי באחריותי הם,

אך כאדם המטפח מטע,

תוצרי מעשי, הפירות,

נועדו לאחרים.

 

כל מעשי בחיים אלה מנחה הם

לאל שבתוכי

ולאשר אלך, תהא הדרך מבורכת"                       

-ללה.

 

אמן

 

תמר בלוך תנגן עם להקתה ז'עלוק ב-30.3 במסגרת פסטיבל "סיפור.עם. מגרב" שמוקדש לתרבות יהודית ממדינות המגרב, המוזיקה, הקולינריה, המסורת של מדינות אלו, ויתקיים בבית אבי חי בירושלים 27-30.3. פרטים נוספים באתר בית אבי חי