הסיפור ידוע וכולנו ראינו אותו אינספור פעמים – נפגעת עבירת מין "מעיזה" להתלונן כנגד מי שפגע בה ואז הופכת למותקפת. מקורבי הנאשם אומרים עלייה כל מיני דברים – החל מ"אבל למה היא התלבשה ככה", דרך פיזור רמזים על מתירנות מינית וניסיונות לערער אמינות, ועד – כפי שכבר קרה פעם עם מתלוננת מפורסמת – אמירה ישירה על כך שהיא עסקה בעבר בזנות. בחוגים הפמיניסטיים תופעה זו מוכרת בשם "האשמת הקורבן" – אני קורא לה "הוצאת דיבה". והגיע הזמן שכולם יקראו לה כך, ואף יגישו תביעות.

 

בימים אלו הגשתי בשם צ', קצינת המשטרה שהעידה על כך שניצב רוני ריטמן הטריד אותה מינית (באירוע שהיו לו עדי ראייה), תביעת דיבה כנגד המפכ"ל רוני אלשיך, שהחליט להשאיר את ריטמן בתפקידו ואף הרהיב עוז לכנות את צ' "עבריינית", כך ממש, באירוע בו נשא דברים  בפני אנשים (נשאיר למשפט את הפורום), כאשר חטאה היחידי של צ', קצינת משטרה מצטיינת, היה בכך שהתלוננה כנגד מי שהטריד אותה מינית – מילולית ופיזית. לצערי מדובר בתביעה ראשונה מסוגה ככל שידוע לי. וחבל מאוד שכך הדבר. כעורך דין, ולא פחות מכך, כאב לבנות, אני קורא לכל נפגעת עבירת מין שמצאה את עצמה מתמודדת מול הכפשות והשמצות – הגישו תביעות דיבה. זה לא רק נכון לכן כלכלית, זה לא רק יעזור לסתום את פיהם של המלעיזים, זה חשוב – לא פחות – לעתיד המדינה הזאת.

 

רוני אלשיך

 

כמי שעוסק רבות בייצוג חושפי שחיתויות נוכחתי פעמים רבות שהשיטה הקבועה של המושחתים, המטרידים, בעלי השררה והמתנכלים היא האשמת הקרבן, או האשמת החושף במקרה של חושפי שחיתויות. לתפור תיקים, לנדות, להחרים, להשמיץ, להשעות, לפטר – הכל כדי ליצור "תג מחיר" שיפחיד את המתלוננת הבאה. יוצא, איפוא, שהקרבן עסוקה כל הזמן במגננה מול המתנכלים לה וכל הזמן צריכה להתמודד עם המתקפות. זאת שיטה שיש בה הרבה מאוד רוע, אבל אין ספק שהיא יעילה. היא מנטרלת את הקרבן ופורקת אותה מנשקה – האמינות והמוכנות להיאבק. חושפת השחיתות וקרבן עבירת המין מוצאות עצמן עסוקות באותו הדבר עצמו: להגן על שמן הטוב. לשמור, נואשות, על פרנסתן ומטה לחמן. הן עסוקות במגננה ולא נשאר להן זמן ואנרגיה לשום דבר אחר. זה גם מתיש, מאוד. וזה כרוך במאבק פנימי. אבל מי שצודקת לא יכולה להיות עסוקה רק במגננה וצריכה לעבור להתקפה, כי אחרת לא ניתן לנצח.

 

ולמרות שאני מבין היטב את המשמעויות, את הקשיים, את התחושות הקשות ואת הנטייה להסתגר, עדיין אני מופתע שתביעות דיבה של נפגעות עבירות מין הן דבר נדיר כ"כ, בשעה שהוצאת דיבה נגד מתלוננות היא תופעה רווחת כ"כ. ושלא יהיה ספק – מבחינה משפטית מדובר בתביעות לא קלושות. אם עורך הדין המייצג יצליח גם להוכיח שמדובר באמירות שנאמרו בכוונה לפגוע ולהכפיש במתלוננת ואינן אמת, התובעת צפויה לקבל פיצוי כספי משמעותי מצד המכפיש – שהוא גם בדרך כלל הצד של עבריין המין – ואין ספק שיש לכך משמעויות רגשיות של "סגירת מעגל" שייתנו למתלוננת תחושת ניצחון, ולו חלקית, פרט לפיצוי הכספי שהיא זכאית לו.

 

מול מגפת "האשמת הקורבן", צריך לשנות אסטרטגיה. לא יכול להיות שאנחנו (אני והלקוחה) שנמצאים בצד הצודק, נצטרך כל הזמן להתגונן. שלנו קשה להסתכל במראה, ואילו האשם האמתי מביט במראה ללא קושי. זה לא יהיה עוד המצב, לא אם זה תלוי בי. הדרך הנכונה היא להחזיר מלחמה שערה. צריך להראות למושחתים, למטרידים, לאנסים, למתנכלים, לכל הנבלים הדורסניים וחסרי המצפון הללו שהם אינם יכולים עוד להכתיב לנו את סדר היום. צריך להשמיע את המסר שאנחנו אלה שמתחילים להכתיב את סדר היום שלהם. שלמעשים שלהם יש מחיר. אנחנו עוברים עכשיו להתקפה, ואתה, המושחת, אתה המטריד, אתה המכפיש והמלעיז - תיאלץ להתגונן.

 

יחד עם זאת, האסטרטגיה הזאת, שלעתים עובדת כשמדובר בתביעות רגילות, תלונות במשטרה, תביעות אזרחיות לפיצוי, או בקשות לבג"צ להדיח את האשם כפי שאנחנו הגשנו, מתקפות תקשורתיות. מה שצ' עשתה – להגיש תביעת לשון הרע נגד המשמיצים – הוא עדיין נדיר מאוד (ולא רק בגלל שמדובר במפכ?ל המשטרה עצמו). רגשי האשמה שאינם במקומם, הבושה הבלתי מוצדקת כבר אינם מונעים מחלק מהקרבנות לפנות לערכאות – אבל תביעת לשון הרע היא עדיין דבר נדיר. שהרי מהי תביעת לשון הרע? היא בקשה להרמת מסך, לחשיפה, לשקיפות, למאבק נגד השקר אך לא פחות מכך בעד האמת. יותר מדי קרבנות ממשיכות להיות מושמצות לאורך כל מאבקן ואינן מגישות תביעת לשון הרע, מתוך תחושה מוטעית שהיא במידה רבה אשמת החברה כולה, שלהן, ולא לאשם, יש במה להתבייש. התחושה הזאת מאוד אנושית אבל גם מאוד לא נכונה ואף מזיקה. די אם נציין שכל קרבנותיו של הנשיא קצב, כולן, עברו השמצות קשות וחמורות מצד לשכת הנשיא, מקורביו ויועצי התקשורת שלו, ואף אחת מהן לא הגישה תביעת לשון הרע. לכולן או לרובן היה קייס, הנשיא לשעבר הורשע ונכנס לכלא, ובכל זאת הן לא תבעו אותו על הפגיעה בשמן הטוב.

 

רוני ריטמן

 

המקרה של צ' הוא מקרה מיוחד בגלל ההגבלות הדרקוניות שהמשטרה הטילה על חופש הביטוי והתגובה שלה כשוטרת המחויבת לפקודות מפקדיה – שהם האנשים שאותם היא תובעת, אלו שפגעו בה. הרי המשטרה, אותה משטרה שמשמיצה אותה, שקראה לה בשמות גנאי והשתמשה בכוחה התקשורתי האדיר כדי ליזום נגדה ספינים – אותה משטרה עצמה אוסרת עליה להתראיין, וצ', בהיותה שוטרת נאמנה ושומרת חוק מצייתת להוראה ואינה מתראיינת. לכן, במקרה הזה, היה חשוב כל כך להגיש תביעת דיבה.

 

כל נפגעת עבירת מין שהושמצה ומחליטה לתבוע דיבה צריכה לדעת שגם אם היא תקבל את כל הגיבוי והתמיכה הנדרשים מסביבתה, זה לא יהיה קל. הרגשות הקשים שמלווים כל קרבן של הטרדה מינית ימשיכו ללוות אותה בכל פעם שהנושא יצוץ. אותה בושה לא מוצדקת ולא הגיונית תמשיך לצוץ שוב ושוב. אבל בחלוף הזמן, וככל שבית המשפט יקשיב לנו, ייתכן שגם הצד השני יתחיל להרגיש תחושה קלה של אי-נחת, ופסיקה לטובת התובעת יכולה לעזור לה – רגשית וגם כלכלית – להתקדם הלאה עם חייה. וכאשר יהיו עוד ועוד פסקי דין כאלו - השינוי החברתי יהיה גדול והנורמות כאן ישתנו!

 

לכן אני כל כך שמח שזכיתי להגיש תביעה חשובה כ"כ ושהפעם, לשם שינוי, התוקפן ולא הקרבן יצטרך להוכיח את שקריו בבית המשפט.