ילדה בת 7 מסתתרת בחבית במשך שנה וחצי: סיפור ההישרדות הבלתי נתפס של מלכה רוזנטל

את מלכה פגשתי לראשונה כשהיא באה להירשם להתנדבות בבית להיות. אישה נמוכת קומה ושמנה עם עיניים כחולות כמו ים. היא תמיד אומרת במהלך העדות "נו, שכבתי בחבית אז אני דומה לחבית" וצוחקת. הסיפור שלה הדהים אותי כי הוא היה שונה מרוב הסיפורים שהכרתי עד אז. ילדה בת 7 ששוכבת בחבית מתחת לאדמה במשך שנה וחצי זה הזוי. והעובדה שהיא גדלה להיות אישה בלי טינה ובלי שנאה, מכילה וחכמה זה הזוי עוד יותר.

בשנים האחרונות אנחנו מאוד קשורות. היא אימצה אותי. היא גרה בחולון ונותנת עדות ביד ושם. מלכה מאוד מוכשרת בלספר את הסיפור שלה לכל הגילאים. מילדים, דרך חיילים ועד מבוגרים. היא יודעת להתאים אותו לאוזן שמקשיבה לה. עשו עליה סרט שנקרא "בשבילך ייפתחו השמיים" והיא גם הדליקה משואה ביד ושם.

הסיפור שלה הדהים אותי. מימין לשמאל: מלכה רוזנטל וציפי קיכלר

מלכה, או בשם ילדותה 'מרישה', נולדה ב 1934, בסטניסלבוב, פולין, בת בכורה לפאני שעבדה כמורה לספרות פולנית ולדוד שעבד כסוחר עורות ובעל חנויות נעליים.עד גיל 5 הייתה לה ילדות מאושרת ודי בנאלית ואז פרצה המלחמה ומלכה פתאום גילתה שהיא יהודיה.

"אני לא זוכרת את המילה 'ז'יד' בפולנית או משהו כזה, מלפני המלחמה. זאת היתה בשבילי הפתעה מאוד גדולה כשפתאום הפכתי להיות יהודיה. זאת אומרת, יהודיה במובן השלילי. יכול להיות שידעתי שאני יהודיה. זה לא היווה בכלל חומר למחשבה, בטח לא בגיל הזה. אני זוכרת שהסתגלתי, קיבלתי את זה. אז קודם חיינו ככה ועכשיו אחרת".

לאחר פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות, במחצית השנייה של שנת 1941, נכבשה על-ידם גם העיר סטניסלבוב ומרישה ובני משפחתה אולצו לעבור לגטו. מרישה היתה בת שש וחצי, אחיה, קופל'ה, היה תינוק.

פתאום גילתה שהיא יהודיה. מלכה מרישה רוזנטל

החיים בגטו סטניסלבוב היו קשים ביותר: הדירה של בני המשפחה הפכה דחוסה יותר ויותר: 15 ילדים הצטופפו בה לצד מבוגרים רבים. שהגיעו מכל הסביבה. הילדים כמעט ולא יצאו מהבית בשל הסכנות שארבו להם ברחובות הגטו. מלבד הרעב היומיומי, הגרמנים ביצעו אקציות מרובות. אמה של מלכה הביאה לבית ילדה הונגריה יתומה, טובה'לה. היא התגוררה עמם והיתה עוזרת למלכה לטפל באחיה התינוק. באחת האקציות ירדה טובה'לה לרחוב כשבזרועותיה האח קופל'ה כי שמעה שמחלקים גזר. מלכה שמעה פתאום צעקות : "גרמנים! גרמנים!". כשנסתיימה האקציה, מצאה מלכה ברחוב את גופתו של אחיה כשראשו מרוטש.

דניסה, האומנת הפולנייה של מלכה, הוציאה בחשאי את מלכה ואמה מן הגטו, למקום ליד לבוב. פרופסור אחד, שהיה בעבר מורה של אמה, השיג לאם ניירות מזויפים ועבודה כמורה בתיכון. בעקבות איום בהלשנה נאלץ הפרופסור לגרשן מביתו ומלכה ואמה נסעו ברכבת לאחד הכפרים באזור אוטיניה. אחד הנוסעים זיהה את האם ואיים להסגירן. בתוך המהומה הגדולה תפס אוקראיני את הפיקוד והודיע להמון המשולהב שהוא ייקח את השתיים למטה הגסטפו. הוא הוריד אותן מן הרכבת באלימות. עם התרחקות הרכבת הסתבר שהוא למעשה החליט להצילן. האוקראיני הוביל אותן למקום המסתור של האב, אצל משפחת קרוק, שומר היער. הם התחבאו באסם. ביום השלישי לשהותם ערכו הגרמנים חיפוש.

"אנחנו ישבנו באסם מאד גבוה. [...] זה היה בבוקר. אמא רחצה אותי, אז הייתי חצי ערומה ואבא ישב. ולתוך המצב הזה שאמא רוחצת אותי ומדגדגת אותי, ומשחקת אתי [...], פתאום הגרמני הזיז את חבילת הקש וראה את שלושתנו ככה, במצב כזה. היתה איזו תדהמה [...] הוא נסוג והוא ירד בסולם לקרוא לגוי ולהראות לו איזה אוצר מצא. אלה היו רגעים בודדים, אבל אחר כך הסתבר שאבא הכין מבעוד מועד איזה חור שהוביל עד הרצפה. [...] אני זוכרת את אמא אומרת: דוד, בוא נציל לפחות את הילדה. והם דחפו אותי, הפילו אותי פנימה, ואני זוכרת את עצמי [...] נופלת, מרחפת, נתקלת בחבילות הקש האלה ונוחתת במין צורה משונה עם הפנים והראש לתוך מין ריבוע כזה קטן של אור. [...] אבא [...נכנס] אחרי לשם. אחר כך הסתבר שגם אמא. הם כיסו את עצמם בחבילות הקש, ואנחנו שכבנו שם שעות"

"והיו צעקות וזה נמשך המון זמן. כמעט לפנות ערב, הגרמני אמר שאם היהודים האלה לא יוצאים החוצה הוא יצית את כל הקש. וברגע שהוא שמע את זה, אבא החזיק את אמא ברגלים, [...] אבל היא בכוח בעטה בו והיא יצאה החוצה זרקה עלינו הרבה מאד חבילות קש. אנחנו כמעט נחנקנו. [...] היא לקחה את כל מה שהיה שם, איזה מזוודה עם בגדים, כל מה שהיה. היא לקחה, ירדה למטה, והיא ניגשה לגרמני ואמרה לו: אתה חיפשת אותי? 
הוא אמר לה: איפה היית? 
אז היא אמרה: הייתי פה למעלה, שכבתי בתוך חבילות הקש. 
הוא שאל: איפה בעלך והבת? 
אז היא אמרה: למה אתה חושב ששכבתי פה כל היום? אני שכבתי פה כי חיכיתי שהם יברחו, בוא אני אראה לך מאיפה שהם ברחו. והיא דחפה שם דלת ואמרה: הנה, אתה רואה, פה יש סולם, מהסולם הזה הם ירדו מהחור. וזה היה ממש בפאתי היער, והם נכנסו לתוך היער והם שוהים שם מספיק זמן שבעלי הספיק להתרחק בתוך היער, אתה בחיים שלך לא תמצא את בתי. בתי תישאר בחיים, אתה בחיים לא תמצא את בתי.

היא מאוד מאד צעקה. אבא לא ידע מה לעשות. הוא שם את ידו על הפנים שלי, על הפה, אבל הוא לא הצליח לכסות לי את העיניים, [...] הוא פחד שאני אצעק. אבל את העיניים הוא לא הצליח לכסות לי. והגרמני אז ירה והרג את אמא".

האם הקריבה את חייה, והצילה את מרישה ואביה, ואת משפחת היערן. באמצע אותו הלילה, נתבקשו מרישה ואביה לעזוב את הבית. היה חורף. מרישה היתה ערומה ובלי נעליים. האב עשה לה בגד משק, וחיבר חלקים לחותלות שיגנו על רגליה. הם הסתתרו ביער המושלג כמה שבועות, נדדו בין בתי איכרים שהיו מוכנים להחביא אותם, בדרך כלל ללילה אחד ואכלו מה שמצאו ביער.

בסופו של דבר, הם מצאו מקלט בבית משפחת קוט, משפחה כפרית, פשוטה ועניה של סנדלר שעבד אצל סבה. יום אחד הודיע האב למרישה כי הוא החליט להצטרף לפרטיזנים, והיא נשארת לבדה. מר קוט חש שמסוכן מדי לשכן את מלכה בבית, וחפר עבורה בור ברפת. בבור הוא הציב חבית עם פתח, מילא אותה בקש, הכניס לשם שתי שמיכות ובובת סמרטוטים ושכן שם את מלכה. היא הסתתרה בתוך החבית במשך שנה ושמונה חודשים, מגיל שבע וחצי עד גיל תשע. אסור היה לה לעמוד בחבית ובוודאי שלא לצאת ממנה עד שעות החושך. בתקופה זו איבדה מרישה את תחושת הזמן וחלתה שוב ושוב.

ביולי 1944 שוחרר הכפר על-ידי הרוסים ומלכה הוצאה מן החבית ללא יכולת להפעיל את גפיה. לאחר השחרור, מלכה התאחדה עם אביה שנישא בינתיים בשנית, ונדדה עמם ברחבי אירופה. בשלב מסוים היא החליטה לעבור לקיבוץ ילדים ובפברואר 1948 עלתה ארצה בגפה באוניית המעפילים "אקסודוס". היא שרתה בצבא כ- 12 שנה כראש מדור תנועת ציוד בחיל החימוש. במקביל הכירה את דב, נישאה לו והביאה לעולם שתי בנות: ציפי ופזית. מלכה לא דיברה על עברה, עד שנות התשעים. כיום היא פעילהבבית "להיות". שהוקם עבור ניצולי שואה, כתבה ספר ילדים על "מרישה" ונפגשת עם תלמידים ומספרת את סיפורה.

"יש בי החמצה של חיים שיכלו להיות שונים. אני נולדתי בעולם אחד והגעתי לעולם אחר. אני יכולה לשחק באילו. אילו היה כך וכך, מה היה קורה. אבל אני לא יודעת. כמובן שהייתי רוצה שהילדות שלי תמשך כמו שהיתה אמורה להיות. אני מתארת לעצמי שאמי תכננה עבורי איזו דרך חיים, כמו שכל אם מתכננת לילדיה. אבל זה לא אני לבד, זה עולם שלם נחרב. אני לא יודעת אם זו החמצה אישית. אני לא יכולה לדבר רק על עצמי. זה כל העולם נחרב, זה לא קיים כלום, שום דבר לא קיים ממה שהיה. אז היום אני מספרת [...] זה חלק ממני והוא ימות יחד איתי וגמרנו. ואולי זאת היתה הסיבה שרציתי להנציח את זה, משום שזאת האמת".