כשהייתי בת 12 אמא שלי החליטה שכל המשפחה תצא לשייט לכבוד הבת מצווה שלי, שייט תענוגות מביך. כל מה שאני זוכרת מכל טיול הבת מצווה שלי זה הבופה באנייה, הכל היה בשפע, מוקרם ואסור.

 

עוד באון לייף: 

 

לפני השייט, אמא לקחה אותי לחנות המפעל של גדעון אוברזון, מן בית חרושת לבגדי ים שבו ניתן למצוא מסדרון מוקצה לנשים מלאות. מדדתי שלל בגדי ים בכל הצבעים. כך הייתי, ילדה בגיל מצווה שמודדת תחתונים במידה ארבעים, על המסלול המקוצר ל"איך לשנוא את הגוף שלה". בסוף, קניתי חצאית וטופ עשויים כמובן מבד של בגד ים בצבע שחור מט. נראיתי כמו מתאבקת למשקל בינוני במחנה אימונים בסלובניה, זה היה נורא. אמא שלי השתמשה הרבה במילה 'מחמיא', 'אוי, זה מחמיא לך', 'אוי, זה מחמיא לך לטוסיק', ועוד מחמאות ריקות מתוכן שחייבות להתחיל עם "אוי"

 

17 שנים אחר כך, בהווה - המשפחה של הבן זוג שלי החליטה לנסוע בסופ"ש הקרוב לקמפינג בים, עם מחצלות, גיטרה, קומזיץ, חול וים והמון שמש. אני כמובן המצאתי אין ספור תירוצים. שקלתי אפילו לחשוף שאני ערפד ואסור לי להיות תחת אור השמש. בלית ברירה אזרתי אומץ, לראשונה בחיי, ללכת לקנות בגד ים.

אחד שיתפוס את כל מה שנופל, אחד שיקטין את כל מה שגדל, אחד שיחמיא לי והכי חשוב- שחור.

 

יצאתי למסע חיפוש הבגד ים האולטימטיבי למידה 42 ומעלה, עם סימני שאלה ככמות סימני המתיחה.

 

תמונה: Shutterstock
 

בכניסה לחנות הראשונה הצטרף אליי מכר ותיק - התקף חרדה. הכל היה נראה מבריק מדי, קטן מדי, מביך מדי, יצאתי. המשכתי ללכת, עצרתי לרגע בחנות נעליים וקניתי מגפיים, הרגשתי שאני צריכה לתת קונטרה לכל קניית בגד הים האנוסה הזו.

 

אני רק מסתכלת

החנות השנייה הייתה יותר ידידותית לשמנמנה כמוני. המראות הרזו אותי, האור היה צהבהב וחלש, הרגשתי בנוח. ברקע היה שיר גרוע/מדהים של כריסטינה אגילרה, זמזמתי כאילו מנסה להשתלב בסביבה עוינת. לפתע, ניגשה אליי מוכרת בת שש עשרה עם ציצים עומדים, טוסיק בולט וכריזמה של מדפסת. "היי, לעזור לך?" היא חייכה והשוויצה בשלושים ושמונה השיניים שלה, "אני רק מסתכלת" חייכתי.

 

היא המשיכה לעקוב אחריי; "אם את רוצה יש בגדי ים מגניבים במידות קצת יותר גדולות, שם מאחורי המדף של הנעליים מתחת למזגן בין החריצים, שם", היא שלפה חצאית שחורה, הרגשתי אבודה. החזקתי את החצאית, מתחתי אותה, בכדי לראות כמה אני יכולה עוד לתפוח כשהיא על הגוף שלי, היא הביטה בי תוך שהיא מחזיקה את הטופ של החצאית, מחייכת. הטופ המיועד היה נראה כמו כירבולית קטנה שהמוכרת הצנומה החזיקה כי היה לה קר, אחרת איך אסביר את הפטמות הזקורות, נטולות החזייה שלה. כל כך רציתי לקלל אותה, ולהגיד לה כמה דברים עשיתי בחיים שלי ועם כמה גברים הזדיינתי בחיים שלי ושהכל תוצאה של לחץ ואכילה רגשית כי אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי, כולל אימא שלי וגדעון אוברזון, ששמו להם למטרה משותפת להרוס לי את החיים. חייכתי ויצאתי החוצה.

 

תמונה: Shutterstock

 

החנות השלישית הייתה גדושה בבחורות שמבחינתן קניית בגד ים שוות ערך לקניית שמלת כלה, נכנסתי. בסוף החנות היה קיר מיוחד לבגדי ים לנשים מלאות, מן קבר אחים לבדים עם הדפסים לא רלוונטיים וגזרות בצורת ריבוע, נעמדתי מולו. בחרתי בגד ים שחור עם תחתון גבוה וחזייה עם קשירה בחזה והמתנתי מול תא המדידה. מחוץ לתא ישבה אישה עייפת מראה, נוזלת מן הכיסא, מחזיקה כוס מים מפלסטיק, מביטה בי ומתפלאת. רציתי להגיד לה 'שמעי, אני בהלם מהסיטואציה בדיוק כמוך', לא אמרתי . הבת שלה יצאה מהתא עם בגד ים בגודל פתקית שאני שמה לעצמי על המקרר כדי שאזכור לקנות חלב. הילדה נעמדה מול המראה, גערה באמה שתגיד לה אם הבגד ים עושה לה טוסיק גדול, הבחורה בעובי של ביסקוויט, האמא אמרה 'מה פתאום' תוך שהיא מנסה להציץ על המחיר ומשתפת אותי "זה מצחיק, ככל שיש פחות בד ככה בגד הים עולה יותר",  "אז שלי בטח עולה גרושים", צחקתי במבוכה. זה לא הצחיק אותה, היא לא הבינה.

 

הגיע הרגע, נכנסתי לתא המדידה לצלילי התמקחות האמא והמוכרת. יש ראי, יש בגד ים, יש ריח של שחי, הכל מוכן. עמדתי עם הגב לראי, מנסה לא לראות את הגוף הנוזלי שלי רוטט בתנוחות מביכות. זהו, אני מוכנה, אני אורנה דץ במהפך ואני מסתובבת לראי.

 

מה זה? למה התחתון כל כך גבוה? למה החזייה קטנה? למה הרגליים שלי מלאות צלוליט? אני כמו ספר ברייל. הסתובבתי מהר חזרה, התפשטתי, זרקתי את הבגד ים על הכיסא, הוא הפיל את הכוס מים ונרטב. המוכרת כעסה עלי, לא הבנתי למה, הרי הוא מיועד להירטב. היא הפסיקה לגעור בי וחזרה לקופה אחרי שהאמא יצאה להגנתי. ברחתי משם כל עוד נפשי בי. תודה, אמא של מישהי אחרת

 

אני רוצה ביקיני!

מזועזעת, התיישבתי על ספסל בקינג ג'ורג', כדי לעכל כי כל מהות החיים שלי התגמדה בגלל הקמפינג המטופש הזה. אמא שלי התקשרה "מצאת?" היא שאלה, "לא" אמרתי, השתיקה שאחרי הלא נשברה עם "לא חיפשת בטח" המיתולוגי של אמא.

"חיפשתי" אמרתי, "מה את אוכלת" שאלה. "במבה" עניתי. שתיקה מביכה שנייה. "לכי לגדעון אוברזון, המפעל שלו שם ביגאל אלון באזור תעשייה, לכי קצת ברגל, זה ספורט". ירדו לי דמעות. הבנתי שעליי להתמודד עם הפחד הילדות שלי מגדעון אוברזון. לפתע כמו סימן משמיים נעצרה מולי מונית "צריכה?", שמעתי חצוצרות, שמעתי מלאכים, ראיתי הילה גדולה, קמתי וצעקתי ל"יגאל אלון! גדעון אוברזון!".

 

המונית נעצרה מול בניין גדול עם דלתות קטנות מזכוכית, לא מזמין במיוחד. נעמדתי מול הדלת, בחורה גבוהה יצאה והתנגשה בי, רציתי להסתובב, אבל הייתי חייבת לסגור את המעגל הזה, מה גם שבן הזוג שלי מחכה בהיסטריה עם שתי מזוודות כאילו אנחנו נוסעים להמפטונס. נכנסתי והסקשן המוקצה ריגש אותי. יש אנשים עם זיכרונות ילדות מ'טויז אר אס', שלי הם מחנות בגדי ים ו'מקדונלדס'. המוכרת ניגשה אלי והציעה חצאית, אמרתי לה לא. "למה לא? זה מסתיר את מה שצריך ואוסף הכל. יש גם בשחור, להביא לך?". הבטתי בה נחושה, "תקשיבי, אני רוצה ביקיני, לא מפה לשולחן מתקפל".

 

"לעזאזל אני בת  29! אני מידה 42! אני רוצה/צריכה ללבוש ביקיני בקמפינג המטומטם הזה עם כל המשפחה של המפגר הזה! באתי במונית, אין לי כוח יותר! והנהג אמר שאני מלאה במקומות הנכונים! ואמא שלי אמרה לי לבוא! ודי, לא רוצה ת'חצאית המכוערת הזאת, אני רוצה שיראו לי ת'מפשעות! עם כל השערות הקלועות! וכל הנקודות השחורות וכל הגוף האמורפי שלי! זה מה שאני רוצה את מבינה?! סליחה שצעקתי".

 

הבחורה, מוכת הלם, לא הבינה למה אני בוכה בגלל חצאית. "טוב, זה בד עמיד". היא הושיבה אותי על כיסא מחוץ לתאי המדידה ונתנה לי כוס מים מפלסטיק. ישבתי, ניסיתי להירגע, דלת תא המדידה נפתחה, אישה בעלת קימורים מרשימים יצאה החוצה. את גופה קישט ביקיני אדום, הצלוליט שלה קישט את גופה כמו רקמה, שתקתי. היא הביטה בי ושאלה אם אני בסדר. מי היה מאמין שחיפוש בגד ים יעלה לי בשש פגישות אצל מלי הפסיכולוגית? אמרתי לה שמחמיא לה הבגד ים, מאוד, "מחמיא לך לטוסיק". בלי "אוי". היא חייכה וחזרה לתא, כמו נימפה שחוזרת למים.

"כזה אני רוצה", אמרתי למוכרת שהייתה בסביבה, "איזה מידה?" שאלה, "42" עניתי.

600 שקל עלה בגד הים האחרון שאלבש, עד יום מותי.