הדיון הציבורי (שדעך מעט בשנים האחרונות) על חומרי הדברה במזון, מתרכז בדרך כלל בהשפעות הבריאותיות שלהם עלינו. האם אכילת עגבנייה מרוססת מסוכנת יותר מאכילת עגבנייה אורגנית, ואם כן - עד כמה? מול רמת הסיכון תמיד ניצב השיקול הכלכלי. מזון לא מרוסס עדיין יקר יותר ברוב המקרים מהמקבילה הקונבנציונלית. יש כאלה שלא מוכנים לשלם יותר תמורת הפחתת הסיכוי לפגיעה בבריאותם, אחרים פשוט לא יכולים.

 

סקר שערכה עמותת "קו לעובד" וסידרת כתבות שפורסמה בעקבותיו ב"הארץ", הסיטו את הדיון למקום אחר, חשוב לא פחות: ההשלכות הבריאותיות של השימוש המאסיבי בחומרי הדברה על העובדים. כשמדברים על עובדים בחקלאות הישראלית, מדברים קודם כל על תאילנדים. הם אלה שחשופים בחזית, מסתובבים בחלקות צמודים למיכל הריסוס, שואפים את הכימיקלים הרעילים ועורם בא איתם במגע.

 

 

הסקר של קו לעובד, כמו גם מחקר שטח שנערך על ידי משרד הכלכלה (כשעוד היה אחראי על תחום התעסוקה), חושפים נתונים מטרידים על ההפקרות בכל הנוגע לאמצעי ההגנה שהפועלים התאילנדים זוכים להם. החל מציוד חסר או מאולתר (54% מהפועלים ציינו שלא קיבלו אמצעי הגנה כלשהם, מבין אלה שכן קיבלו כמחצית דיווחו על ציוד במצב גרוע), דרך היעדר הדרכה מקצועית והכוונה (80% ציינו שלא קיבלו שום הדרכה כיצד להתגונן), כמות זניחה של בדיקות רפואיות (98% דיווחו שאף פעם לא נבדקו על ידי רופא בעקבות החשיפה לחומרי הדברה) ונוכחות אפסית של פקחים מטעם הממשלה. הכל מאוד מזכיר את הברדק הקטלני שמתרחש באתרי הבנייה, רק ששם פועלים מקפדים את חייהם על בסיס שבועי, ובתחום החקלאות הנזקים מתפרצים לאורך שנים, ברוב המקרים הרבה אחרי שהפועל חזר למולדתו. אז למי איכפת?

 

כמו תמיד, צריך להיזהר מהכללות. הממצאים קשים, התמונה בשטח לעיתים מורכבת יותר: רבים מהחקלאים הישראלים הם מעסיקים הגונים שדואגים לבריאות עובדיהם, ולא פעם דווקא העובדים הם אלה שלא מקפידים על כללי הבטיחות. בענף אחר המעסיק יכול להחליף עובד שלא ממלא הוראות, בחקלאות זה כמעט לא אפשרי. אבל בשורה התחתונה, ובמבחן התוצאה, בעוד העניין הציבורי מתמקד בסגולותיו הבריאותיות של המלפפון, הפועל התאילנדי שגידל אותו לא מעניין את הצרכן הישראלי שקונה ירקות לסלט.

 

אי אפשר לנתק בין בריאות לאחריות חברתית. כשאנחנו בוחרים מה לאכול אנחנו משפיעים לא רק על הבריאות שלנו - אלא גם על העובדים שגידלו או ייצרו עבורנו את המזון. בשנים האחרונות יש שיפור הדרגתי בכל מה שנוגע לשימוש בחומרי הדברה בחקלאות בישראל. לא מעט כימיקלים מסוכנים הוצאו משימוש במסגרת יישור קו עם האיחוד האירופי, חלק מרשתות השיווק הידקו את הבדיקות בעקבות לחץ ציבורי ותקשורתי, והיקפי החריגות והשאריות שמתגלים בבדיקות הצטמצמו במידה מסוימת לעומת העבר הפרוע. בכל הנוגע לאיכות המזון שלנו, החקלאות בישראל - גם אם באיחור, וגם אם עדיין יש הרבה מה לשפר - עולה כיתה; הגיע הזמן שהיא תעלה כיתה גם בכל מה שנוגע לבטיחות ובריאות העובדים.

 

התשובה באוויר?

הנתונים מבהילים: בתוך עשור, מספר הישראלים שמאובחנים על הספקטרום האוטיסטי גדל פי שלושה וחצי. מ-3,949 ב-2007 ל-14,269 ב-2016. מבהילים אבל לא מפתיעים: כל מי שעוקב אחרי המתרחש בגילאים הצעירים במערכת החינוך, מודע לגידול הדרמטי במספר האוטיסטים המאובחנים ולקושי העצום של המערכת לספק פתרונות. לעיתים קרובות אין מוסדות מתאימים שיוכלו לקלוט את הילדים במרחק סביר מהבית, משום שהבינוי, התקצוב והבירוקרטיה הממשלתית והמוניציפלית מתקדמים בקצב הרבה יותר איטי מקצב הגידול באוכלוסיית האוטיסטים. המערכת עובדת על פי הסטטיסטיקות של אתמול, אבל הסטטיסטיקות של היום ואלה של מחר שונות לגמרי.

 

 

המומחים מסבירים שהגידול הדרמטי מקורו בשכלול האיבחונים והעלייה במודעות הציבורית, אבל לצד זה רבים סבורים שחל גידול גם בהיקף התופעה עצמה. את ההסבר לנסיקה מחפשים מדענים מתחומי מחקר שונים. אחד המחקרים הללו נערך בבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת הרווארד, בהשתתפות ד"ר רענן רז, אפידמיולוג ממשרד הבריאות הישראלי. במחקר הזה נמצא קשר ישיר ומובהק בין חשיפה לרמה גבוהה של זיהום אוויר במהלך ההריון, לסיכוי של הילד ללקות באוטיזם.

 

בדרך כלל כשמדברים על זיהום אוויר, מקשרים אותו לתחלואה בדרכי הנשימה וכמה סוגי סרטן. מתברר שיש לו כנראה השלכות גם על מחלות אחרות. מעבר להשפעה על חייהן של משפחות רבות, לעלייה בשיעורי האוטיזם יש השלכות דרמטיות על מערכת החינוך, השלטון המקומי ושירותי הרווחה. שוב מתברר שאיכות הסביבה היא בעצם איכות החיים, ובמקרים רבים אפילו החיים עצמם. למרבה הצער, המקום שנושאי הסביבה מקבלים בסדר היום הציבורי והתקציבי לא מתקרב אפילו להשפעה האמיתית שלהם.

 

לכתבה בפורבס ישראל

 

לכתבות נוספות בפורבס ישראל: