ערב יום שלישי. השעה 19:35, אני בדיוק מסיים להתעסק בלוגיסטיקה של האורחים ל"מוסף" עם גאולה אבן. אני מתכונן לחזור לקונטרול להמשך השידור כשהטלפון צלצל. עורך התכנית, ישי צ'רניאק, אומר לי מהצד השני של הקו: "תסיים, קח דף ועט, תרשום בדיוק מה שאני אומר לך ותעביר לגאולה". דוד האן, המפרק של רשות השידור, הודיע לפני זמן קצר שהערב תשודר מהדורת "מבט" האחרונה. אני יכול רק לנחש מה קרה במערכת באותו הרגע. את הדמעות של גאולה כבר ראיתי מהקונטרול.

 

אל תבכו על גאולה אבן, תבכו על הנשים שמאחורי הקלעים

אי אפשר להישאר אדישים למראה גאולה אבן המשתנקת בשידור חי רגע לפני שידור המהדורה האחרונה של מבט. אבל מה עם כל האנשים שעובדים בשידור ולא מול המצלמה?

גאולה אבן

לטור המלא של ענת סרגוסטי

דוד ביטן דיבר כל אותו יום על דחיית הפירוק בעוד כשבועיים, כדי לאפשר את פתיחת תאגיד החדשות. זה כנראה עצבן מישהו באוצר. הרי איך אפשר להסביר את המהלך האכזרי והציני הזה? להודיע 20 דקות לפני שידור מבט שזו המהדורה האחרונה? לא לתת אפילו יממה כדי להכין מהדורת פרידה אחרונה?

 

מישהו רצה להכניס לביטן, לקבוע עובדות בשטח, על ראשם של הרבה מאוד עובדים חרוצים (כן כן, חרוצים, אל תאכלו כל מה שמאכילים אתכם), שדאגו לכך שבשנתיים האחרונות לא עבר יום שבו לא קיבלתם מהדורת חדשות מלאה, של שעה וגם יותר, בלי פרסומות. (והרי שבלי פרסומות שווה הרבה יותר כתבות).

 

זו לא הפעם הראשונה שאנו רואים ורואות גוף תקשורתי נלחם על חייו. בשנים האחרונות ראינו את ערוץ 10 פעמיים במצב דומה. אלא שבמקרה של רשות השידור, היושרה המקצועית הייתה כל כך חשובה, שבחרו להאמין לראש הממשלה כאשר זה אמר בדצמבר האחרון: "אנחנו נשקם את רשות השידור". האמירה הזו זרתה חול בעיניהם של העובדים ושלחה רבים מדי מהם לתרדמת חורף במובן המחאתי.

 

רק חודש וחצי לפני תאריך היעד, ה-30.4.2017, התחילו להבין ברשות השידור שאם לא יתעוררו עכשיו, דומה הדבר להליכה כצאן לטבח. הפגנות, הפסקות עבודה של כמה שעות, ביקורים בכנסת, ואז חוזרים מהר מהר למערכת, לפעמים ב-14:00, לפעמים ב-16:00 ואיכשהו בסוף מצליחים להרים מהדורה מלאה של שעה ב-20:00. אני משער שלמי מהקוראות שעובדות באחת מהמהדורות המרכזיות שבערוצים האחרים, העובדה הזו כנראה נשמעת דמיונית. אבל כך נראו החודשיים האחרונים ברשות השידור.

 

עובדי רשות השידור בהפגנה

 

עיתונאים עטורי פרסים נשאלו בראיונות עבודה "ספר לי על עצמך"

ה"שגרה" נמשכת, בצורה הכי לא שגרתית שמערכת חדשות יכולה לעבוד בה, אבל נמשכת. מחסור קשה בכוח אדם, איומים של משרד האוצר על תנאי הפרישה, עובדים שהתקבלו לתאגיד ועובדים שלא התקבלו לתאגיד מנסים להרים ביחד מהדורה של שעה למרות המתח המובן ביניהם, כל יום.

 

אלה וגם אלה, נאלצו לעבור מסכת השפלות מקצועיות בעת הליך הקבלה לעבודה. עיתונאים ותיקים נאלצו לשבת מול ועדות קבלה שהורכבו מבני 25-30 ולספוג שאלות מסוג: "ספר לי על עצמך". חלקם זוכי פרס סוקולוב, בעלי ניסיון של עשרות שנים, חלקם מגישים בכירים מאוד (מבלי לנקוב בשמות). לאחר מכן, אם הוצע להם תפקיד, הוא לא היה קשור לעתים קרובות לתפקיד אותו מילאו ברשות השידור. לרוב גם בשכר מעליב. עיתונאים וטכנאים רבים עם ניסיון של בין 7 ל-20 שנה, אולצו להשלים עם העובדה שכרגע מציעים להם משכורת מבזה שאי אפשר לפרנס איתה משפחה. לעובדים שהגיעו אל התאגיד מבחוץ, ולא מהרשות, חיכה ראיון אישי בלבד ומשכורת יפה.

 

רבים גם לא הצליחו למצוא המשך תעסוקתי בתאגיד. למשל כתבת המשטרה, שהתרוצצה במהלך מבצע צוק איתן עם בטן של חודש שמיני מול עיניהם הנדהמות של הקולגות מכלי התקשורת האחרים, ושעשתה ימים כלילות בסיקור בלתי פוסק, לא התקבלה. ליאת רגב, עד לא מזמן מגישה ב"מוסף" בערוץ הראשון ושדרנית אקטואליה בקול ישראל, התקבלה כפרילנס בשתי משבצות שבועיות ברדיו – זניח מאוד לעומת שידוריה עד כה.

 

רגב, עיתונאית עם ניסיון של 19 שנה בטלוויזיה וברדיו, מראיינת מוכשרת ומנוסה, סיפרה השבוע בכנסת: "אנשים התקשרו כמה וכמה פעמים למנהלים של התאגיד ושאלו: 'אנחנו לא מבינים למה אתם לא מחתימים אותה בטלוויזיה?'. התשובה שהתקבלה הייתה ש'אין לי סיכוי לעלות על המסך". נוסח עדין ל'את מבוגרת מדי בשביל לעבור מסך'. מחלה סקסיסטית וחשוכת מרפא בתקשורת הישראלית, שהרי מגישים גברים יכולים למשוך כמעט עד הפנסיה (ע"ע אהרן ברנע בערוץ 2 וירון לונדון בערוץ 10).

 

התאגיד היה אמור להיות הבטחה גדולה. הגוף שייתקן הכל, שייתן לציבור ייצוג ומודעות גבוהה. ימנים, שמאלנים, דתיים, חילוניים, חרדים, פמיניסטיות רדיקליות, להט"ב, עם הרבה נראות לטרנסיות. התאגיד הזה – גם הוא לוקה במחלה. כמה מגישות שאינן מבזקניות נותרו בערוץ הראשון בגילאים של פחות מ-40? קרוב ל-0. אבל הברנז'ה לא רצתה לשמוע. פגיעה בתאגיד היא "פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי". הברנז'ה שמה לה למטרה להקים את התאגיד ולשרוף את רשות השידור.

 

ליאת רגב
ליאת רגב. צילום מסך משידורי ערוץ 1

 

עובדי ועובדות הרשות ספגו רפש מהרבה מקורות בתקופת הפירוק. מהפוליטיקאים, מהאוצר, מהתאגיד, מההסתדרות והרשימה ארוכה. עם זאת, הדבר שהכאיב לעיתונאי הרשות הוותיקים יותר מכל היה תחושת הבגידה של הקולגות מהערוצים האחרים. עיתונאים שגדלו ברשות השידור, או שזימרו זמירות אחרות לגמרי לפני שנתיים, הפכו עורם בשנה האחרונה. אולי משום שבשלב מסוים, התאגיד סומן כ"נגד ביבי", וכתוצאה מכך הרשות סומנה כ"פרו ביבי" ועל כן כ"שופר שלטוני".

 

במשך חודשים, עיתונאי רשות השידור לא מצליחים להאמין איך כל היושרה המקצועית שלהם מוטלת בספק. הערוץ הראשון, אותו ערוץ שהפיל את ממשלת רבין ב-1976, שהיה היחיד שהסכים לשדר את "שיטת השקשוקה" של העיתונאי מיקי רוזנטל על האחים עופר, שגילה לעם ישראל את רפי רותם חושף השחיתות ברשות המיסים, הוא הוא שופר שלטוני? אני שומע סיפורים מהתאגיד על כך שעיתונאים בכירים שהגיעו מבחוץ מסרבים לעבור לתאגיד החדשות החדש משום שהם מסרבים להפוך ל"שופר". תחקירנית מוכרת בתאגיד אמרה לי לפני מספר שבועות בעת שנפגשנו במסיבת יום הולדת של חברה משותפת, שהיא ממש התרשמה לטובה מעובדי רשות השידור שיצא לה לעבוד איתם. "הם באמת באים לעבוד! הם סופר מקצועיים, הייתי בהלם!". הברנז'ה נגסה ונגסה בתדמיתם של עובדי הרשות עד שלא נשאר ממנה עוד.

 

כמי שחווה את המערכת הזו מקרוב בשמונת החודשים האחרונים אני יכול לומר לכם - נס פח השמן הדליק מנורה מזורגגת במשך שמונה ימים. זה הרבה פחות מרשים מהעובדה שבשלוש השנים האחרונות, מהדורת מבט שודרה במלואה, כל יום במשך שעה תמימה, ללא פרסומות. רק מי שראה את התנאים מבפנים יודע לומר לכם, שזה לא פחות מנס.

 

הכותב הוא תחקירן בחטיבת החדשות של הערוץ הראשון