מעניין אם כשמירי רגב נכנסה לתפקיד של שרת התרבות, היא הסתכלה בלוח השנה ומיד סימנה את כל האירועים שמעכשיו יש לה כרטיס כניסה אליהם. הרי כל אותם שטיחים אדומים שאנחנו מסתכלות על ההולכות עליהן בקנאה, נפרסו בפניה. וכן, מעכשיו היא, מירי רגב מישראל, יכולה לצעוד בגאון על אותו שטיח יחד עם הכוכבות הגדולות בעולם. תקציבים לפריפריה? עידוד קריאה בקרב בני נוער? הפילוג בעם? כל אלו יכולים לחכות. מה שבאמת חשוב זה איך נכנסים למסיבות הכי חמות בעולם, ומה כדאי ללבוש אליהן. אבל אולי ככה זה: כשראש הממשלה מכלה את זמנו על מלחמה בתאגיד, מה הפלא ששרת התרבות קופצת לקאן כדי לבלות קצת עם בלה חדיד?

 

עוד באון לייף: 

 

 

אין לי נתונים כמה שרי תרבות מהעולם מגיעים להתחכך בסלבס בפסטיבל קאן, אבל לכל הפחות אני יכולה להגיד שלא נראה לי שאפילו חובב מסיבות כמו גדעון סער הגיע לשם כשכהן כשר התרבות, גם לא שולמית אלוני בקדנציה שלה, ויש לי הרגשה שגם יצחק שמיר הרגיש שיש לו דברים טובים יותר לעשות. ובכל זאת, השרה רגב בוחרת לפקוד את האירוע באופן עקבי, כאילו היה מדובר בהצבעה חשובה בכנסת. סליחה, להצבעות חשובות כבר מזמן הח"כים לא ממהרים להגיע. אז כאילו היה זה הליכודיאדה.

 

נו, טוב, אז לשרה יש חיבה לשטיחים אדומים ולמסיבות נוצצות. בינינו, גם לי יש. ואם היא שוב היתה בוחרת לבוא עם שמלה יפה ומחמיאה כמו זו שהכין לה בשנה שעברה המעצב דרור קונטנטו, סביר שגם הייתי עוברת הלאה בשלוות נפש. אבל רגב בחרה שלא לבוא עם שמלה מחמיאה. כי מחמיאה זה לחלשות. רגב בחרה לבוא עם שמלה בעלת אמירה, ולא סתם אמירה – אמירה פוליטית.

 

השרה החליטה לנצל את המעמד, ואת צלמי הפפראצי הבינלאומיים, לשמלה שכולה מחווה לרגל 50 שנה לשחרור ירושלים, אותה הכין עבורה המעצב הישראלי אביעד אריק הרמן. התזמון מבחינתה לא יכול להיות טוב יותר: רגע לפני הביקור של הנשיא טראמפ וקצת אחרי הדיווחים על כך שגורמים בממשלה שלו טענו כי הכותל המערבי הוא חלק מהגדה המערבית ולא תחת ריבונות ישראלית.

 

רגב, כאמור, בחרה לנצל את פסטיבל הסרטים, על מנת לקדם את האג'נדה שלה בנושא. כי כנראה שלשסות את הימין והשמאל בארץ אלו באלו כבר קטן עליה, ועכשיו היא מוכנה ליצור סכסוכים בינלאומיים.

 

צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של אלי סבתי

 

 

השרה רגב לא היתה צריכה להגיע לקאן, כי כאן יש לה דברים יותר בוערים בעיני. אבל אם היא כבר הגיעה, היא אמורה לעשות את כל מה שאיש תרבות מנסה לעשות בפסטיבל – ליצור ולהדק קשרים כדי לקדם את האומנות שלה. ובמקרה הזה – האומנות של כולנו. אבל השרה רגב בחרה שלא להתעסק בתרבות, אלא – כמו תמיד – היא בחרה להתעסק בפוליטיקה.   

 

וזו בדיוק הנקודה העיקרית ששרת התרבות לא מבינה: התרבות מתחילה איפה שהפוליטיקה נגמרת. היא לא כלי ניגוח שאפשר להשתמש בו כדי להעניש או "להיכנסבכל מי שלא חושב כמוך. תרבות היא מעל ללכלוך, מעל לכעסים. מאז ומתמיד התרבות גישרה בין אנשים, בין פערים. כי התרבות מחברת. הכנסה של פוליטיקה היא לא "להכניס לאירופאים מהדלת האחורית" - כפי שכתבה אחת הטוקבקיסטיות כמחמאה לשמלה - היא בעצם גול עצמי. כי בסופו של דבר, זה פוגע בנו. זה לא שלא צריכות להיות יצירות פוליטיות, ברור שצריכות להיות. אבל הן צריכות להיעשות בסביבה סטירלית, ממש כמו שמשחקי ספורט צריכים להיות (בחברה מתוקנת, כמובן, ולא זו של לה-פמיליה). הבמה היא זירה בה אפשר להגיד הכל. אבל ברגע שההצגה מסתיימת, גם הפוליטיקה נגמרת. אסור להפוך את אירועי התרבות לזירות מלחמה ולבימות להתנצחויות, אלא צריך להשאיר את הסביבה נקייה ומעל לאלו, על מנת לאפשר שיח עמוק ואמיתי.

 

אבל זו הבעיה המרכזית של השרה רגב. מאז כניסתה לתפקיד, היא מסרבת להבין שתרבות היא מעל לחילוקי הדעות. היא שוב ושוב מנצלת את הכוח שלה על מנת לייצר כותרות ולהכפיף את התרבות בארץ בהתאם להשקפותיה. ובכך, בעצם, היא זו שמחרבת אותה - כי תרבות מסורסת זו לא תרבות, זו תעמולה.