"אני עדיין מפחדת להיות במקומות הומי אדם. אני מאד חרדה על הילדים שלי. כשהיה גל של דקירות לפני כמה חודשים, הם במשך שבוע לא הלכו לגן כי פחדתי לצאת מהבית. ב-2014, בצוק איתן כשהיו האזעקות, רעדתי כולי, למזלי בני ובתי עדיין היו קטנים כדי להבין שקורה לי משהו חריג".

קטיה פלין (היום שריקי), הגיעה לדיסקוטק בדולפינריום יחד עם חברתה לכיתה. בשנת 2001 היא הייתה בת 16.5. בינה לבין המחבל המתאבד הפריד רק אדם אחד. מיד אחרי הפיצוץ היא איבדה את הכרתה והתעוררה כבר בבית חולים. שלושה חודשים בבית חולים, שנתיים של שיקום ועוד שורה של ניתוחים קשים. "היום אני יכולה שהשתקמתי מבחינה פיזיולוגית, אמנם בגילי הפצעים הישנים מתחילים לכאוב שוב. לפני חמש שנים בערך נזקקתי שוב לטיפול נפשי, כדי לחזק את עצמי. יש לי אחוזי נכות ואני מוכרת בביטוח לאומי, אבל לילדים שלי אני לא מספרת כלום, אפילו שהם כבר התחילו לשאול אותי, מאיפה הצלקות האלה על הגוף שלי".

התמונות הקשות מזירת האירוע בדולפינריום. צילום מסך

בעוד שבוע בדיוק, ב-1 ליוני ימלאו 16 שנה מאותו ערב יום שישי בו מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בין המון ילדים ונערים שבאו לרקוד. ב-1 ליוני 2017, כמו בכל שנה, יתווספו אלה שניצלו מהתופת לטקס זיכרון שהם מארגנים בעצמם. "אני מעדיפה שאנשים אחרים לא יבואו. אם יהיו הרבה אנשים זה ימשוך תשומת לב וארגיש מפוחדת. אשמח לראות פנים מוכרות, זה ירגיע אותי", מספרת קטיה, שעוד רגע מתכננת ללכת לאסוף את הילדים שלה מהגן. "ביום הזיכרון האחרון, כאשר בכיתי, בני שאל אותי למה אני בוכה. הסברתי לו שאני מתגעגעת לחברים שלי. אולי כשיגדלו אני אספר להם על מה שקרה לי כשהייתי נערה, אבל עכשיו עדיין מוקדם."

האנדרטה לזכר הנרצחים בפיגוע בדולפינריום

קטיה מעדיפה לא לדבר או להתעסק בפיגוע ב"מנצ'סטר ארנה" שהתרחש אמש, בו נרצחו 22 ילדים ונפצעו עוד עשרות. גם כאן מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בין ילדים. במקרה של אתמול הם באו להופעה של הזמרת האהובה עליהם. בזמן שאמצעי התקשורת דיווחו על דמיון בין פיגוע זה לפיגועים בפריז במועדון "בטקלאן" ב-2015 ובלונדון ב-2005, היה ברור שיותר מכל הפיגוע מזכיר (לפחות לנו) את אותו לילה טראומטי בשנת 2001 בתל אביב.

מבוהלים לאחר הפיגוע ב"מנצ'טסר ארנה". צילום: רויטרס

גם מקסים מנצ'נקו (היום ויריץ') לא עוקב אחרי חדשות. מעדיף להתרחק מכל מה שיכול לערער את השלווה השברירית הזאת. כשאר שאלתי האם בעיניו הפיגוע ב"מנצ'סטר ארנה" מחזיר אותו לאותו ערב בדולפינריום, הוא נשמע מופתע. אין לו מושג ממה שקרה אתמול, אפילו שכל ערוצי תקשורת זועקים על כך. "אולי זה משהו בתת-מודע, אבל אני באמת מעדיף לא להתעסק בזה", הוא מסביר. שני חבריו הכי טובים נרצחו ב"דולפי". מנצ'נקו, אז בן 18, עמד במרחק של מטר אחד ליד המחבל. "הייתי בין היחידים שלא איבדו הכרה. נפצעתי בעיקר ברגליים, אבל מרוב הלם הצלחתי לברוח על ארבע מרחק מסוים, שם מצאו אותי החובשים ופינו אותי לבית חולים. אני זוכרת את הפיגוע כאילו קרה אתמול. למזלי, סוף סוף, אחרי 16 שנה, האירועים מתחילים לדהות קצת".

מנצ'נקו עבר מספר ניתוחים אורתופדיים, אשפוז ושיקום ראשוני ולאחר שנתיים עבר סדרה נוספת של ניתוחים, להוצאת לוחות פלטינה מהרגל. "הייתי בן 18 ושיחקתי אותה גיבור. אמרתי שאני לא זקוק לטיפול פסיכולוגי, גם בוועדות של ביטוח לאומי ניסיתי להיראות כמה שיותר בריא. היום, בדיעבד, אני מבין כמה מטומטם הייתי". בימים אלה מנצ'נקו, אב ל- 4, מגיש ערעור בעקבות החמרה במצבו הבריאותי.

בת זוגו, נטליה שכטמן, היא גם בין נפגעי "דולפינריום". היא הייתה בת 14 כשהגיעה למסיבה עם חברות שלה. "הפציעה הפיזית שלה הייתה קלה יחסית, אבל הפצע הנפשי היה מאד חמור. אני זוכר את הפנים שלה מאותו ערב, אבל הכרנו מקרוב במהלך הטיפולים. היינו בקשר כל השנים האלה. היא התחתנה, נולדו לה שני ילדים, התגרשה ולפני חמש שנים הקמנו את המשפחה שלנו. שני הבנים הגדולים שלנו הם מנישואין הקודמים של נטשה ושני הצעירים הם המשותפים שלנו, אבל אני אוהב את כולם וקורא להם הילדים שלי".

גם מנצ'נקו לא ממהר לספר לילדים מיוזמתו מה קרה להורים שלהם לפני 16 שנה. "אמנם הגדול כבר הספיק לשאול אותנו לגבי הצלקות על הגוף וקיבל הסבר, הוא נשאר די אדיש. כנראה עדיין גדול עליו. אבל אם הם ישאלו, נספר להם כל מה שאנחנו יכולים".