גדלתי בבית דתי. תמיד שרתי, כי אז לא גמגמתי. כילדה, ועוד כתינוקת, הייתי שרה ומדקלמת בפני כולם. כשהפכתי לנערה או לאשה הכל השתנה – לא תמיד זה היה צנוע, ובסתר ליבי הרגשתי חוטאת. כבת ירושלים, הכותל היה הבית השני שלי – מול הקיר הזלתי דמעות, ביקשתי, ובעיקר נרגעתי להיות מוקפת בנשים מכל הגילאים, וכולן מתפללות. מהעבר השני, בעזרת הגברים, תמיד נשמעו קולות תפילה ברורים, ורק הנשים בשפתיים המוזזות ללא קול.

 

עוד באון לייף:

 

בשבת החתן של אח שלי, ביקשו ממני שתי דודות לשיר בפניהן את שיר הערש שלמדתי מאמא שלהן, סבתא חנה ז?ל. הרגשתי קצת נבוכה, והסכמתי. הכרזנו שאני תכף שרה, וחבורת גברים פסעה החוצה על מנת לא לחטוא בשמיעת קולי המושר. ואין לי על זה ביקורת, ככה זה.

 

 

לימים אני זוכרת את הקול שלי בוקע ממני בפרץ בלתי נשלט, ואני בהלם איך אני נישאת בשדות תעופה, ומוזמנת לשיר במקומות שונים ומשונים ברחבי העולם – ממקדש בודהיסטי ביפאן, לפארק ענק בהודו מול אלפי טיבטים, בנוכחות הדלאי לאמה. כפר נידח במונגוליה, מועדונים בניו יורק, מכסיקו ועוד. אני לא יודעת למה, אבל כל מה ששרתי היו אותם טקסטים של הילדה מהכותל - שיר השירים, ברכת אשר יצר, תפילות ומזמורים. אולי ההסבר הוא שהייתי קצת מבוהלת ואמרתי שאני רוצה לזכור מאיפה באתי, שלא אתעסק ?בשטויות?.

 

והנה, פתאום לאותה ילדה קןראים ?אמנית קול? - והרי סיטואציה לא מובנת מאליה עבורי שמגיבים אליי, ואפילו מבינים אותי - יפנים, מכסיקנים, הודים, איטלקים, עם אותם טקסטים שמוללתי בעזרת הנשים בכותל. למדתי מזה שהשפה היא צליל, ושהצליל הוא אוניברסלי. שהקול עובר דרכי, ושכמה שארגיש חוטאת זה מה שאני עושה.

 

ויקטוריה חנה

צילום: איתי מרום

 

לפני כמה שנים, כשאבי, שהיה תלמיד חכם גדול, שכב על ערש דווי, זכיתי לקבל ממנו ברכה על ה?מקצוע? שלי – זה היה שחרור עצום, כמו לקבל הכרה ולדעת שהכל בסדר איתי.

 

כמה שעות לפני שנשמתו עלתה לשמיים הייתי איתו לבד ופשוט שרתי לו את כל אותם שירים – "אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק  פתחי לי" – לא יכולה לתאר את התחושה. זאת הפעם הראשונה והאחרונה ששמע את השירים שלי, הבנתי מה זה נקרא ללוות נשמה בצאתה, בשירה עם טקסטים כל כך עמוקים.

 

באותו בית חולים גם שכב הצדיק הרב פרומן - וכל פעם שהיה רואה אותי היה מחייך ואומר לי "עשרים ושתיים אותיות" כי הכיר את השיר שלי מספר יצירה המתעסק באותיות הקודש.

 

 

כמה חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי גם כן שרה לו בביתו, ממש כמה שעות לפני שנשמתו נפרדה מהגוף. גם כאן זאת היתה תחושה שאני פורצת איסור – כאשה, שרה לרב ומלווה אותו באהבה עם הטקסטים שכל כך אהב וחי בהם.

 

כולם שואלים אותי – למה חיכית כל כך הרבה זמן עד שייצא לך האלבום? בתוכי אני יודעת שהתגברתי על סוג של מחסום פנימי – תחושה שאני עושה משהו לא צנוע או אסור, וזאת התחושה הולכת נרפאת עם הזמן.

 

להופעות ההשקה של האלבום קיבלתי מתנה בלתי מוסברת – אני שרה עם אנסמבל הפיוט של מכון בן צבי. חבורה של כ-16 גברים דתיים מרוקאים מכל הגילאים, חובשי כיפות. לפני ההופעות הם מתפללים ערבית במיניין ועולים איתי על הבמה. איך זה קרה? אני שואלת את עצמי, הם לא מבינים? אבל כנראה שאני זאת שצריכה להבין. העזתי להוציא את האלבום ואני מקבלת איתות מהעולם להירגע, ושאני בסדר, ואפילו גברים, פייטני בית כנסת, עולים ושרים איתי על במה אחת ללא שום מיצמוץ.

 

 

ולסיום, הנה קליפ חדש ומאוד אישי לשיר "אני ישנה". לקחתי את עצמי עם האמנית נבט יצחק לעזרת הנשים בכותל, בט' באב – יום חורבן הבית בו הן קוראות, מתפללות, מבכות ואפילו ישנות ברחבת הכותל – שם אני מצולמת ונראית שייכת ולא שייכת, שם ולא שם, בבית, אבל רוצה לצאת.

 

ואולי הקונפליקט הוא המזין, והמתח בין העולמות הוא מייצר היצירה.

 

 

להאזנה לאלבומה החדש והמלא של ויקטוריה חנה: