תמיד הסתקרנתי לדעת אם יש מקום כזה שמלמד אימהות איך להיות אימהות. ברור שאין, ולא, אני לא מדבר על יועצות הנקה. אלא על הקסם הזה שבמגע יד אוהבת אפשר להביע ולהעניק כל כך הרבה. אם היה קורס כזה הוא היה כולל גם השתלת DNA, שעות שינה רזרביות ומארז סבלנות אקסטרה.

לטורים הקודמים של אלעד אקרמן:

לו נתנו לי לבחור אימא כשהייתי תינוק, בטוח שהייתי בוחר שוב באימא שלי. באמת שלא יכולתי לבקש אישה טובה יותר ממי שנולדתי אליה. "גידלתי אותך בבית עד גיל שנתיים", היא סיפרה לי פעם. אלוהים, חשבתי, איזה סיוט. "יום אחד, אני זוכרת, נשכבת על הרצפה ברחוב והתחלת לצרוח". אמרתי לכם. סיוט. הווידוי הזה קרה באחת מארוחות הצהריים האחרונות. האמת? נבהלתי ממנו. זה באשמתי. אני ביקשתי את זה כששאלתי אותה איזה מן ילד הייתי. קיבלתי את כל התשובות, אבל גם למדתי איזו אימא היא הייתה.

היא אמרה שלא עשתה דרמות. במקום להכניס לי סטירה פשוט חיבקה אותי, חיכתה שאירגע והלכנו הביתה. אני מן הסתם לא זוכר את הסצנה הזו (שידור חוזר בקניון הקרוב לביתכם), אבל מכל שיחה איתה מתבהר לי למה גם כשאני תיכף בן 40 אני עדיין הילד שלה, ילד של אימא.

אלעד אקרמן ואמו

אלעד אקרמן ואמו. צילום מתוך האלבום המשפחתי

אל תדאגו, זה לא רק אצלי. נראה לי שאם תשאלו את כל הגברים על כדור הארץ, חלקם יודו שהם חצי גברים, חצי הילדים הקטנים של אימא שלהם. אז אל תמהרו לנופף מולי באצבע ולשלוח אותי לאבחון, כי אין לי בלעדיות על התחושה הזו. ומי שנורא מתעקש מוזמן להיזכר בקשר המורכב בין אסי דיין לאימו המיתולוגית, רות, שאחרי שהתבשרה בדבר מותו של בנה המוכשר בן ה-68 מצאה את עצמה ממלמלת "עוד לא עיכלתי, התינוק שלי הלך".

דווקא בצבא חטפתי את הסיבוב. התקופה הזו בחיים שבה הפכתי מנער מבולבל לנער מבוהל במדים עשתה לי סדר בראש והחלטתי שדי, אני לא רוצה להיות יותר הילד של אימא. רציתי להיות גבר-גבר, עצמאי, להתרחק, למצוא את עצמי. אני בכלל רציתי לעשות שירות קרבי, כמו אחי הבכור. "מה, לרוץ על ג'בלאות?!", נבהלה.

"כן", עניתי. "פייטר, לא ג'ובניק". אבל הצבא הוא לא תכנית כבקשתך וכשהתקבלתי (לשמחתי) לחיל האוויר נדמה לי שהיא נשמה לרווחה והוסיפה לעצמה עוד כמה שעות שינה. אבל אם כבר חיל האוויר, אז ביקשתי לשרת הכי רחוק שאפשר מהבית (שנמצא עד היום בחולון), ובגלל שישראל היא בגודל של גרגיר אפונה, זה יצא איפשהו במצפה רמון. ביום שהתגייסתי היא עמדה עם אבא שלי ליד האוטובוס, התעקשה להישאר עם משקפי שמש ומחתה דמעה קטנה, שקטה ומאופקת. ממש כמוה.

אבל גם בצבא הריח של אימא עדיין היה שם, בין המדים המכובסים, קופסת העוגיות שתמיד ידעה איפה להניח בתוך התיק, ועוד מחוות קטנות שלפעמים העלו בי דמעות של אושר טהור. בשביל לייט בלומר שכמוני, גיל ההתבגרות האמיתי לא היה בתיכון, אלא בבסיס הסגור, המנתק והמרוחק. לא רציתי שהיא תבוא עם אבא לבקר אותי, ולפעמים אפילו דמיינתי איך אני מנהל את חיי במדבר השומם הזה עם החיות, האוויר הנקי והשמש הצורבת – רחוק ממגדלי הזכוכית של והאורבניות של גוש דן.

אם חשבתם שמתישהו תפקיד האימהות מסתיים, אתם טועים. הוא נטוע כל כך חזק עד שהוא מפתיע גם ברגעים הכי קטנים, שהופכים לגדולים. כמו הפעם ההיא בפורים שמצאתי בדירה משלוח מנות שהכינה לי עם ברכת "חג פורים שמח". ואם זה לא לבכות, אני לא יודע מה כן. כי המילים האלו, שכמו דואגות "שגם לבן שלי יהיה חג שמח ומתוק כמו לכולם", הן אלה שמחזירות אותי לילד שהייתי. לכף היד שלה שליוותה אותי לגן, שלקחה אותי על הידיים, שניסתה לגונן עליי מפגעי העולם הזה. לפעמים בהצלחה, לפעמים פחות, אבל תמיד באהבה ובדאגה.

אלעד אקרמן ואמו בילדותו

אלעד אקרמן ואמו בילדותו. צילום מתוך האלבום המשפחתי

בכלל לא פשוט להיות הילד של אימא כשאתה רווק בן 39. לא שאני מתלונן, כן? האוכל משובח (אני דואג לתעד), השיחות שלנו כיפיות והיא מכירה את כל סיפורי הדייטים שלי. כואב לה לראות אותי לבד וכואב לי עוד יותר לראות אותה לוקחת את זה כל כך קשה. אבל לעולם לא אשכח את המבט הזה שתלתה בי עם זוג עיניים עצובות כששאלה אותי אם לא הייתי רוצה משפחה משלי.

"לא תודה. טוב לי ככה. ילדים זה לא בשבילי".

"באמת? ילדים הם הדבר הכי מופלא שאנחנו יכולים ליצור. תחשוב על זה. אנשים בעולם מביאים פחות ילדים, זה משוגע לגמרי. מה יהיה פה בסוף?".

"מה יהיה באמת?", החזרתי לה. "מה יהיה כשיש אנשים שמביאים ילדים ואונסים אותם, רוצחים אותם, שורפים אותם? העולם הזה בעיני הוא מקום נוראי. אין לי שום רצון להביא ילד לעולם, שמי יודע אם הוא בכלל רצה להגיע הנה".

"סבא לא היה מוותר לך אם היה עכשיו בחיים".

"בסדר. מה קשור סבא עכשיו? הייתי מסביר לו את אותו הדבר".

היא לא סתם הזכירה את סבא, האבא שלה. אימא שלי יודעת כמה אהבתי אותו ואיזו דמות משמעותית הוא היה עבורי. היא קוראת כל מה שכתבתי עליו, והיא זוכרת שאני מתגעגע אליו מאוד. אולי הוא היה מבסוט לראות ממני נינים, אבל אני לא יכול לחתום על זה.

מה שאני באמת לא יכול להבין זה למה דחוף לה לראות גם ממני נכדים (יש לה כבר שניים). כי הרי בסוף, של מי ההגשמה העצמית הזו? שלה כסבתא, או שלי כמישהו עם פוטנציאל להיות אבא?

לפעמים אני סקרן לדעת אם היא זוכרת עד כמה הבן שלה היה דחוי, עם חבר וחצי או שניים, שהעדיף להסתובב לבד בהפסקות. אם היא זוכרת שחזרתי ממסיבות כיתה ושיקרתי לה שהיה כיף למרות שאף אחת לא רצתה לרקוד איתי, רק עם החתיכים והשווים והמגניבים.

הילד המגמגם, זה שפחד לענות לטלפון כי הוא לא הצליח להוציא משפט נורמלי, שבקושי למד והעדיף לכתוב ולצייר, זה שלא האמין בעצמו. אין לי שום רצון להעביר את זה הלאה, וממש לא בא לי לתקן את מי שהייתי לפני שלושים שנה, כי אין מה. אני מתנחם בעידוד שהעניקה לי. בעובדה שהיא הייתה שם לצדי, תמיד. שלא ויתרה לי, בעקשנות ובהתמדה, כשישבה איתי בשעות הערב על שיעורי בית, ועדיין – היא ואבא שלי לא ויתרו לשמחתי על שיעורי כינור, ובזכות זה התקבלתי למגמת מוזיקה. המוזיקה הזו שעד היום תופסת חלק חשוב מאוד מהחיים שלי ואני לא יכול בלעדיה.

פעם היא לקחה אותי לאיזו מאבחנת שקבעה, "הילד שלך אוהב ללמוד מה שבא לו באותו רגע". וכך היה תמיד. היא קיוותה שאלמד משהו לתואר אקדמי. ניסיתי לשכנע אותה שאין לי תחת לשבת וללמוד, אבל "אני יודעת שאתה יכול ושיש לך את זה", התעקשה.

עד היום אין לי תואר, אבל תמיד יש לי ממחטות בכיס. "וואו, גבר שמחזיק טישו", אמרה הדייט שלי לפני כמה חודשים. "כן, אני לא יוצא מהבית בלי זה. הרגל שאימא שלי לימדה אותי".

"מה, אתה ילד-טוב-של-אימא כזה?". ואני עונה שכן. כזה בדיוק. אני אוהב אותה, ואת האוכל שלה, ואני מקפל את הבגדים כמו שהיא לימדה אותי, ומניח סבונים בין המגבות והחולצות, שיהיה תמיד ריח טוב, כי ככה גדלתי. ואם יש לך בעיה עם זה מותק, אז תזמיני לעצמך חשבון. כי בין אלו שרואות בזה משהו חמוד ולא-מזיק-במידה-הנכונה, יש בחורות שלא מבינות איך "גבר בגילך עוד נשאר קצת ילד של אימא".

מה רע בלהישאר קצת ילד? ממתי גיל הוא פקטור לשינוי אופי הקשר בין אימא לבן? אם אני לא בקשר עם אימא שלי זה עושה אותי יותר גברי? יותר קשוח ומחוספס? אני אמור להתגאות בזה? זה יסדוק לי את תדמית הרווק המפוקפק? כל הפוזות האלה בשקל מרגישות לי מטופשות ממש כמו הבחורות שפוסלות דייטים לפי מה שהבחור מזמין לאכול או לשתות.

אבל מזמן לא אכפת לי מה הן אומרות או חושבות. כן, אני מזדקן. בעוד שנה וארבעה חודשים אהיה בן ארבעים, ומרגיש לי שעבורה אהיה לנצח הבן הקטן. "הצעיר", היא מתקנת. כי "אתה כבר לא קטן. תראה כמה שערות לבנות יש לך".