דנה ספקטור: "אני אדם מאוד לא יזמי מטבעי, היזמות האחרונה שניהלתי הייתה להגיע לשלב 1614 בקנדי קראש, אז מטבע הדברים אני מעריצה נשים שיש להן את ה"שחלות", נקרא לזה, לרצות ולנסות לעשות משהו אחר עם החיים שלהן, חוץ מלשרוץ בבית כמוני. אני רואה בכל אחת ואחת מכן וונדר וומן קטנה ופרטית, לא בחנופה, באמת. לא משנה אם אתן מצליחות או נכשלות, מבחינתי יש לכן את המשאב הכי נדיר בטבע, חזק מפלטינה וזהב, ואם אתן מכירות צעירים בטח תסכימו איתי - להט. בעולם שכולו מסכים וניכור, יש לכן תשוקה. לאדם עם להט מאוד קשה לי להגיד לא, אז כל הכבוד לכן". 

 

יזמיות בפאנל און לייף

 

המשתתפות בפאנל:

סמדר לנדאו, מייסדת ומנכ"לית "פילטר"

"כולכן מכירות את אתרי הסחר האלקטרוני. החברות משקיעות 170 מיליארד דולר כדי שתכנסו לאתרים האלה ועדיין 98% מהנשים לא יקנו שם כלום. למה? כי אנחנו לא מאמינים יותר לחוות הדעת שכתובה שם. אם מצאתם את המוצר, אתם תחפשו מידע אמין, בעיקר ברשתות החברתיות. אנחנו ב"פילטר" פיתחנו מערכת שאם יש לכם אתר אי-קומרס, וגם אם אתם מוכרים 3 מיליון מוצרים שונים, אנחנו אוספים כל מה שאי פעם נכתב, צולם, הוסרט על כל אחד מהמוצרים האלה בעזרת אלגוריתם מאוד חכם. הרעיון הוא  להבין מהי "חוכמת ההמונים". אנחנו מביאים ציון ליד המוצר באתר הסחר אבל הדבר הכי חכם שאנחנו יודעים לעשות הוא למצוא את המידע הכי מתאים ולהביא אותו לאתר, לשמור אתכם שם והגדלנו מכירות ב-18% ו-19.5%, זה מדהים".

 

אורית חשאי, מייסדת "בריולה"

"נשים יודעות שלקנות חזיות זה לא קל וכיף כמו לקנות נעליים. מה שבריולה בעצם עושה זה לאפשר לכל אישה, בכל מידה, בכל גיל ועם כל מחיר - לקנות חזיות אונליין, בלי למדוד. איך היא עושה את זה? בעזרת קראוד סורסינג וביג דאטה. מה זה אומר? בשורה התחתונה, למרות שאני אוהבת לחשוב שאני ייחודית, יש נשים אחרות בעולם ויש לנו בדיוק את אותן חזיות במגירות, באותן המידות. אני בעצם מקבלת המלצות על חזיות מנשים, שיש לנו את אותן נתונים ואז אני קונה חזיות אונליין בבריולה, מכל המותגים, במקום אחד. בשנה שעברה עשינו מחזור מכירות של 10 מיליון דולר והשנה אנחנו הולכים לעבור את ה-30 מיליון דולר".

 

ליטל לשם, שותפה מייסדת "ריפורטי"

"ריפורטי היא חברה שהוקמה לפני 4 שנים, וכל המטרה שלה לשנות, לייעל ולשפר את כל מה שקשור לתקשורת בין אזרחים לגופי הצלה ורשויות מקומיות, בעצם על ידי מכשירים שלכולנו כבר יש בכיס- הסמארטפונים. בעצם, אנחנו מאמינים שהם לא ממקסמים את הפוטנציאל שלהם בכל מה שקשור לבטחון אישי. פיתחנו ממשק שלם מבוסס מובייל, כך שבמצב חירום או במפגע כזה או אחר, כשצריך לחייג 101, 102 או 106, לוחצים על כפתור, מצלמת המכשיר נדלקת ומתחילה להעביר וידאו חי מהזירה, כלל כל פרטי המדווח, בשיחת טלפון דו כיוונית, עם יכולות טקסט ומיקום מדוייק. בעצם כל הפרטים שהמוקדנית בצד השני צריכה לאסוף, מתקבלים בלחיצת כפתור, והסיוע מגיע כמה שיותר מהר ובצורה הכי טובה ויעילה".

 

 

דנה: אני אומרת כאן משהו אישי וקשה לי אז נסו לא לשפוט אותי, החיים שלי בנויים באופן כללי, סביב הרעיון שאני לא יכולה להכשל. ויתרתי על הרבה דברים מגניבים ויוזמות מדהימות, רק כדי לא למצוא את עצמי על הקאנטים, בוכה, מושפלת, נכשלת. שזה חיים נורא בטוחים ומאוד עצובים באיזה מקום. אני חושבת שמה שהכי מגדיל יזמיות כמוכן זה היכולת להכשל, לנער את האבק, לקום כמו קלינט איסטווד (היפה יותר) ופשוט לחזור למגרש. אני כל כך לא רוצה לחוות את זה שאני לא מתקרבת לאיזור הסכנה. נחמו אותי, עם רגע שפל אחד, שיצאתן או לא יצאתן ממנו.

 

סמדר: "אחד? מכירים את המשפט שאומר שהמוזיקה מתהווה בין הצלילים? אז הסטארטאפ מתהווה בין הכשלונות. הם לאורך כל הדרך, חוזרים על עצמם, המנגנון הזה של "נחום תקום" חייב להיות משוכלל, השריר הנפשי שצריך לקחת אתכם ולהרים אתכם ולהגיד - פאק איט, סליחה, פשוט להמשיך הלאה. כשלונות היו לי בלי סוף, יותר מאשר הצלחות אני חייבת להודות. אחד הכשלונות שעשיתי היה כשהכנסתי משקיע לא רלוונטי ולא נכון לחברה. הייתי צריכה את הכסף שהלך ונגמר, זה קורה כל הזמן בסטארטאפים אגב, והיה מישהו עם קרוב לחצי מיליון דולר שהיה מוכן לתת בתנאים והסכומים שרציתי. הוא היה צריך להעביר ולא העביר את הכסף, ואז אמר בואי קחי מונית ב-23 בלילה לירושלים אני אתן לך צ'ק, נסעתי אחרי יום עבודה ארוך, והוא מעכב אותי ונותן לי צ'ק. ואני באה הביתה, וכשאני קמה ב6 בבוקר מחכה לי SMS- "אל תפקידי". הוא לא משקיע כיום בפילטר, כי היה קטע שעמדתי מול המשקיעים ואמרתי – זה אני או הוא. להיות במקום הזה, שאתם צריכים את הכסף ומוכנים להתפשר ולהכניס מישהו שאתם לא רוצים לראות בחיים שלכם".

 

אורית: "אני לא קוראת לזה כשלונות, אני קוראת לזה משברים. אם היה מותקן עליי גוגל אנליטיקיס היה אפשר לראות עליות וירידות ופיקים ועל הרצפה ושוב פעם אני בהיי. יש הרבה והעניין של להחליט להיות יזם זה להיות מוכן לדבר הזה. אחד מרגעי השפל הגדולים ביותר היה כשהמשקיעים הראשונים נכנסו לבריולה הם החליטו שזה נורא חכם לשים את הכסף בקפריסין, שם המיסים - זה משהו "גאוני". ואז היה משבר בנקים בקפריסין וכל מי שהיו לו מעל 100 אלף יורו פשוט שתו לו את הכסף. לי היו 300 אלף יורו ראשונים שגייסתי. זה היה אמור להספיק לממן אותי שנה וחצי. זה היה רע ברמה, וקורים הרבה דברים כאלו - אסור לחשוב עליהם מראש. קרה אסון?אז מתמודדים איתו. איך יצאתי מזה? פיטרתי שני אנשים. הדבר השני שהייתי צריכה לעשות היה לעבור לניו יורק, כי אף אחד בארץ לא חשב שבריולה מעניינת. הרגשתי ששם יש יותר סיכוי, לקחתי תינוק בן שנה וחצי שהיום בן 5, בלי לחשוב לעצמי "וואי, איזו מטורפת, יש לך משפחה פה, עוזרת, מנקה... שם אין אף אחד, כמו עובדת זרה", לא חשבתי על זה. שם זה באמת קרה. הבאתי  200 אלף דולר חדשים תוך חודשיים, זה לא היה קל, זה היה זוועתי אבל תכ'לס פתרתי, התקדמנו וכמעט כבר אפשר לצחוק על זה". 

 

ליטל: "הרגע הכי מטלטל אצלנו היה כשהשקנו את האפליקציה הראשונית שלנו. ציפינו שברגע שנצא איתה, מה זאת אומרת, כולם יורידו אותה מיד. מאוד הופתענו מהתוצאות. אנשים הורידו אבל רחוק ממה שחשבנו. אם הזהרנו את גופי ההצלה שהם הולכים לקרוס מרוב שיחות שהולכות להגיע דרך ריפורטי, זה פחות היה המצב. בכל מקרה כמובן שקיבלנו המון פידבקים מהקהל והלקוחות שלנו. עשינו הערכה מחדש ורק צמחנו משם אבל אין ספק שזה היה רגע מטלטל".

 

דנה: בתור לא יזמית מעניין אותי המחירים של זה. ביונסה, בעיני יזמית של עצמה, אמרה "הדבר הראשון שהבנתי זה שאני צריכה לוותר על המושג לנוח". זה דורש המון משמעת, איך אתן ממשמעות את עצמכן להצליח?

 

סמדר: "אני חושבת שלנוח זה הדבר הכי קל - על זה אני מוותרת מהר. כשאתן באי וודאות כלכלית, מה יהיה עם העסק מחר, כשיש לכם עובדים שתלויים בכם, כשיש לכן ציפיות מעצמכן ומנהל הבנק מצפה מכן גם כן - אז אתן מוותרות על הרבה לילות בלי שינה. אי הודואות זו הקפסולה המרכזית בעולם היזמות, אתם לא יודעים מה יהיה בבוקר, אם זה יצליח. כשזה מצליח יש הרבה שותפים, כשמתעוררות בעיות אתן עם עצמכן. הלילות שטיפסתי על קירות היו לא משעמום, זה היה לא טריוויאלי. כשאתן רוצות ללכת לישון, לעצום עיניים, אתן מגלות שאתן לא יכולות לעצום את הלב. זה מעיר אתכן, ולא נותן מנוח. מי שמרפדת את הבית שלה בDNA ובהחלטה שאני אצליח וימות העולם מוותרת על מנוחה".

 

אורית: "אני רואה את זה טיפה אחרת, פעם לא ידעתי מה זו המילה הזו, יזם, ועבדתי כמתכנתת בקונברס. הייתי נשארת עד 2 בלילה, הבוס שלי היה אומר לי ללכת הביתה והייתי מרגישה אחראית על כל הדברים והבאגים, אם לא דיוורנו בזמן. אנשים כל הזמן אמרו לי הלוואי שיום אחד תהיי שלווה, שתרגישי רגוע. זה לא האופי שלי. אני מרגישה שבעצם האנרגיות שלי, אם יש לכן חלום, ואתן בנויות לזה, צריך להיות מוכנה שהדבר הזה יהיה מאוד מאוד קשה, ויהיו המון דברים רעים שאתן לא יכולות לחשוב עליהם - ואסור לחשוב עליהם. צריך לחשוב רק על לאן אתן רוצות להגיע. על מה מוותרים? כשדניאל היה קטן ויתרתי על השינה, היום אני ישנה בלילה אבל קשה לי להרדם לפני 2. אני מרגישה שאני צריכה להספיק דברים. "הלוואי שיום אחד תהיי שלווה"? הלוואי שלא".

 

ליטל: "אני מרגישה באופן אישי שזו זכות, פריבילגיה מדהימה, להיות האמא של העסק שלך, של החלום שלך, שאת מובילה אותו. גם אם זה בהכרח דורש המון. כן, אין מה לעשות, לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, כשאת ה"אמא" של העסק את יכולה לאזן את זה או לנסות לפחות. אז נכון, איכפת לך בצורה בלתי רגילה ותעשי הכי טוב שאת יכולה כדי שזה יצליח. אבל כשזה יצליח - זה יספק אותך בצורה כזו, שאין לזה מחיר. זה שווה את הכל בעיני".