"שקרים קטנים גדולים" היא הסדרה הכי פמיניסטית שכנראה לא ראיתם. המיני-סדרה מבית HBO עלתה לשידור בפברואר האחרון, ונחתמה לאחר שבעה פרקים באפריל. היא גרפה שבחים רבים, וגם ביקורות, ועדיין מעוררת דיונים סביב הנושאים בהם התמקדה – רובם ככולם נושאים שנמצאים בראש מעייניהן של נשים בימינו. אולם הפמיניזם שלה מתבטא לא רק בסיפוריהן של הדמויות הנשיות בסדרה, ולא רק בקאסט שכולו נשי – גם לסיפור של הפקת הסדרה והבאתה למסך יש חשיבות פמיניסטית פורצת דרך.

ניקול קידמן מודה: הכאב לא נגמר כשצועקים "קאט"

"שכבתי על הרצפה שבורה ובוכה, בתחתונים חצי קרועים": קידמן מספרת על הקושי בצילומי סצינות האלימות ב"שקרים קטנים גדולים"

ניקול קידמן כאישה מוכה

לכתבה המלאה

בסדרה מככבות חמש שחקניות: ריס וויתרספון, ניקול קידמן, שיילין וודלי, זואי קרביץ ולורה דרן. העובדה שמדובר בסדרה בה כל התפקידים הראשיים מגולמים על ידי נשים, ובנוסף שמדובר בקאסט שמורכב משני דורות של שחקניות (זואי קרביץ ושיילין וודלי בשנות ה-20 לחייהן לעומת ניקול קידמן וריס ווית'רספון הוותיקות ומוכרות), הופכת אותה ליוצאת דופן במיוחד.

הסדרה מבוססת על רומן רב מכר בעל אותו שם, מאת ליאן מוריארטי. זהו סיפור אפל על חמש נשות פרברים ממעמד גבוה והקשרים שביניהן. החיים הלכאורה מושלמים שלהן מתגלים ונחשפים בפנינו ככל שהסדרה מתפתחת, כשברקע אנחנו יודעים שהתבצע רצח אך עד לרגע האחרון לא ברור מי הקורבן ומי הרוצח/ת.

שקרים קטנים גדולים

קאסט חוצה דורות ומנצח. שחקניות "שקרים קטנים גדולים", צילום: Shutterstock

קל להסתכל על הסדרה הזו כ"טלנובלה" ל"נשים בלבד". בפרקים הראשונים, ולא במקרה, הנשים מוצגות כקנאיות, תככניות, מניפולטיביות ושתלטניות. הדמויות מצטיירות כפלקטיות וחד ממדיות, אך במהרה מתברר שכל אחת מסתירה סוד ששומר עליה מבודדת מהאחרות, בפינה שלה. החברויות נשארות שטחיות עד שהן מרשות לעצמן, לפעמים מחוסר ברירה, להיחשף בפני האחרות. לאט לאט הצופה מגלה שכמו בחיים, התדמית שפיתח על כל אחת מהנשים האלו היא רחוקה מהאמת.

"מבחן בקדל" מהווה תבחין לבדיקה של איכות ואורך חשיפת דמויות נשיות בקולנוע ובטלוויזיה. בכדי לעבור את המבחן בהצלחה על הסרט להציג בסצנה אחת לפחות, שתי נשים בעלות שם פרטי אשר משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר. רוב הסרטים והסדרות, באופן לא מפתיע, לא עוברים את המבחן. שקרים קטנים גדולים היא ההפך הגמור. הדיאלוגים בסדרה, כמעט כולן בין נשים לנשים אחרות, על נושאים שאנחנו לא רגילים לראות על המסך. דרך סיפורן של הנשים בסדרה אנחנו רואות את עצמנו.הסדרה מציגה את החוויה הנשית לעומקה, את הפסיכולוגיה הפנימית של נשים, מה מניע אותן, מה המחשבות והעיסוקים הפנימיים שלהן. הנשים בסדרה הן אימהות מגוננות-יתר שמנהלות את חיי הילדים והגברים ביד רמה, חלקן נשות קריירה שאפתניות ומצליחות אבל אותן נשים הן גם בודדות, אכולות סודות, קנאיות, משותקות מפחד ולפעמים אכזריות ומפחידות.

ריס וויתרספון, ממפיקות הסדרה ואחת השחקניות הראשיות, מספרת על התפקיד שהיא מרגישה שיש לה ביצירת קול נשי על המסך- "היה לי חשוב ליצור דמויות של נשים אמתיות, להראות איך נשים באמת מדברות. יש לנו חיים אמיתיים שאין להם שום קשר לקשרים הרומנטיים שלנו עם גברים. יש ספקטרום שלם של רגשות נשיים שלא מיוצגים על המסך בשום צורה, וזאת פשוט טעות, בשביל הבנות שלנו, בשביל הבנים שלנו".

נושא שחוזר בסדרה הוא בושה - על מה נשים מרגישות בושה ואיך הן מתמודדות איתה. הנשים בסדרה הן "החברות הכי טובות" אבל את הדברים שבאמת מכאיבים להן הן לא חושפות. האמת נשארת קבורה. הסדרה מראה איך הבושה עיצבה את חייהן של הנשים האלה, ואיזה מחיר הן משלמות על הסתרה. לבסוף אנחנו מגלים שלא רק הן משלמות את מחירה של הטראומה והבושה שהיא מביאה איתה, אלא גם הילדים שלהן ובסופו של דבר- הקהילה כולה. כשהן מוציאות החוצה את הדברים וחושפות לאור את השקר והאשמה – הן חופשיות ומחוברות אחת לשניה בחברות עמוקה.

אזהרת ספוילר - קריאת הפסקה הבאה מומלצת למי שצפתה בסדרה בלבד:

פן פמיניסטי נוסף לסדרה קשור בקו העלילה שמתרחש בין דמותה של ניקול קידמן- סלסט ובעלה פרי. סלסט ופרי נמצאים במערכת יחסים רעילה שבה אלימות ותשוקה מחברות ביניהם וקושרות אותם בקשר של שתיקה אשמה ופחד. במילים פשוטות: פרי מכה את סלסט. הסצנות שבהן פרי מוצא סיבה קטנה וחסרת חשיבות להתרגז על סלסט, מפעיל עליה אלימות פיזית ורגשית ולבסוף מתנצל וסוחף אותה לסקס מלא תשוקה ומטורף- מטלטלות וקשות. אך החשיבות שלהן היא לא רק באפקט המותח והדרמטי שהן מכניסות לסדרה. סלסט היא אישה משכילה, יפיפייה, עשירה ומוערכת בקהילה. בעצם היא כל מה שאנחנו מדמיינים ש"אישה מוכה" היא לא. פרי הוא גבר מהמם, כריזמטי, מצליח ונחמד לכולם והכי חשוב- הוא אבא נהדר. דרך סיפורה של סלסט אנחנו מבינים למה היא בוחרת להישאר. אנחנו מוכנסים, וזה לא תמיד נעים, לעולם הפנימי של סלסט ומקבלים נקודת מבט מורכבת ולא פלקטית על מה זה להיות אישה במערכת יחסים מתעללת. ניקול קידמן מספרת שהיא קיבלה אימיילים רבים מצופים שכתבו שבעקבות ההופעה הכנה והאותנטית שלה בסדרה שהם מבינים טוב יותר למה נשים במערכת יחסים אלימה נשארות עם בן זוגן. בהופעתה המדוייקת, קידמן מערערת על הנטייה שלנו להאשים את הקורבן.

ניקול קידמן ב"שקרים קטנים גדולים"

כוח נשי על המסך, כוח נשי מאחורי הקלעים

כאמור, לא רק התוכן של הסדרה והדרך המורכבת בה מוצגות הנשים היא מעוררת השראה. גם הסיפור מאחורי הקלעים של הדרך שבו נעשתה שקרים קטנים גדולים הוא סיפור של כח נשי.

את שקרים קטנים גדולים הפיקה וויתרספון בשיתוף פעולה עם ניקול קידמן ונשים מפיקות נוספות- מכספן שלהן. וויתרספון וקידמן מספרות שתיהן על המאבק שהן נאלצות לנהל מול מנהלי אולפנים ועל התחושה ששום דבר אינו מוגש להן בתור נשים, הן צריכות לעבוד קשה ולהילחם על מקומן בתעשייה שמנוהלת ע"י גברים. וויתרספון: "מנהלי אולפנים מוכנים לתת מיליוני דולרים לשחקנים גברים כדי לנהל את חברת ההפקה שלהם אבל לא מוכנים לשלם לאישה לעשות את אותו הדבר. הם כן היו מעוניינים לקנות ממני את הסיפורים שפיתחתי לתסריטים בכסף שלי".

בראיון ל"אנטרטיימנט וויקלי" מספרת ווית'רספון על מה שדחף אותה להקמת חברת הפקות משלה. "לפני כ-4 שנים נשלח אליי תסריט שהיה נוראי. כיכב בו שחקן מפורסם וחיפשו שחקנית לתפקיד "חברה של". התגובה שלי הייתה- אתם צוחקים עליי? לא. אני לא מעוניינת. ואז נאמר לי ששחקניות מאוד מוערכות בתעשייה רודפות אחרי התפקיד- 3 נשים שזכו באוסקר ועוד 2 נשים שכיכבו בסרטים שוברי קופות. ואז הבנתי- זה המקום שאנחנו נמצאות בו?? אנחנו נלחמות להיות "חברות של" בקומדיה טיפשית? ובסופו של דבר- 2 זוכות אוסקר עשו את הסרט! הייתי כ"כ מתוסכלת וכועסת ובשיחה עם בעלי הוא אמר- את קוראת יותר ספרים מכל אדם שאני מכיר, למה שלא תקני חלק מהספרים האלה ותהפכי אותם לסרטים?".

דרך חברת ההפקה שהקימה, ווית'רספון לקחה על עצמה לספר סיפורים של נשים וליצור הזדמנויות לנשים כותבות, בימאיות, מפיקות. "יש חוסר שוויון הזדמנויות ברמה הבסיסית. אין הרבה נשים מתמחות או נשים שעובדות בהפקות, רוב התסריטאים הם גברים, אז הם כותבים סיפורים על גברים... הקהל הנשי הוא לא נישתי. נשים מהוות כ-83% מקהל היעד הצרכני בכל סוגי המדיה. הן רוצות סיפורים שמדברים עליהן".

ריס מספרת בראיון למגזין הטלוויזיה האוסטרלי "סטודיו 10" שהיא קראה את ספרה של מוריארטי ויצרה קשר עם ניקול קידמן, חברתה הטובה. קידמן שהייתה באוסטרליה באותו זמן נפגשה עם מוריארטי וקנתה ממנה את הזכויות לכתיבת התסריט לספר. "ריס התקשרה אליי ואמרה, 'ניקול, אני חושבת שמצאנו את הפרויקט שלנו יחד'. זאת כוחה של חברות נשית. אנשים ממעיטים בערך הכח הזה. הדרך שבה אנחנו מבצעות דברים היא דרך החברות שלנו- זה מה שנשים עושות, אנחנו הולכות יחד לארוחת ערב, מפתחות רעיון וגורמות לו יחד לקרות".

ניקול קידמן וריס וויתרספון

בדומה לדרך בה הפיקו אותה, הסדרה מסתיימת בטון של אחווה נשית, "סיסטרהוד". הבנה מעמיקה של הנשים בסדרה שהקנאה, היריבות והלוחמנות אחת בשנייה איננה משרתת אותן בהישרדות הזו שהן נאלצות לחיות בה. הטראומה, כמו שקורה לעיתים קרובות בחיים, מחברת ביניהן והן נוכחות שיחד הן חזקות ואמיצות יותר. בחברה שמעודדת אותן להיות תחרותיות - כמנהלות תותחיות בחדר הישיבות וכאימהות ורעיות מודאגות ומגוננות - הן מבינות לבסוף שהכח שמנסה להפריד ביניהן דרך השתקה ובושה, מרחיק אותן מחברות ואינטימיות וממי שהן באמת.

שקרים קטנים גדולים, גם על המסך וגם מאחורי הקלעים, היא סדרה על נשיות פורצת דרך. על הכח של נשים לשנות מציאות ולהתגבר יחד על מצב חברתי-קיומי שהן לא בחרו בו. יש בה הרבה רגעים מצחיקים, מפחידים, טרגיים וקשים לצפייה. אבל בסוף היא מעוררת תקווה ואמונה בשינוי שנחוצות מאוד.