בואו ואספר לכם משהו על מחלות נפש ועל אברבנאל: מחלות נפש זה לא אופנתי. או סקסי. אברבנאל זה לא מקום מגניב. וכל הפואטיקה והבלונד בשחור לבן שההפקה הזאת ניסתה להגיש כמן הצצה לחיים בתוך מוסד פסיכיאטרי, עושה עוול לאוכלוסייה שאיך כתבתם בהפקה? שקופה. אז כן, הצלחתם ברגע להפוך אותה לעוד יותר שקופה.

 

גהה, המחלקה הסגורה: מבט מפנים

המוסד הפסיכיאטרי גהה פרסם סרטון תדמית מופרך. רוני בן שיר שאושפזה בעבר במחלקה הסגורה מבקשת להבהיר לכולנו איך באמת נראה המוסד הפסיכיאטרי הזה מבפנים

לטור המלא

 

 

כשהייתי בת 16, אושפזתי בנוער א' באברבנאל אחרי ניסיון אובדני. הגענו לשם, ואחרי שהפשיטו אותי מכל טיפת זהות שלי, הכניסו אותי לפיג'מה דומה לזו שאתם רואים בתמונה. כשהגעתי בדיוק הייתה ארוחת הצהריים, ומלא חבר'ה צעירים ישבו מסביב לשולחן. המכנה המשותף לכולנו היה שהיינו ילדים ושסבלנו ממחלת נפש.

 

האוכל היה מחריד. האווירה הייתה מורבידית ולא נעימה. בשולחן לידי ישבה נערה אנורקסית שסובלת מפסיכוזה והתקפי זעם. יש לה ליווי צמוד בכל ביס, אחרת היא לא אוכלת. היא הפכה את הצלחת בטענה שיש בה יותר אורז ממה שהוקצב לה. האחות צעקה "קשירה" ותוך שנייה נהייתה מהומה. הנערה צרחה שהיא לא הולכת לבידוד ושהיא לא מסוגלת יותר, אז דחפו לה זריקת הרגעה וגררו אותה לחדר קטן ולבן, בו היא שכבה קשורה שעות ארוכות והשתינה על עצמה.

 

זה לא סקסי. זה כואב. זה נורא ואיום.

 

לחיות בצל מחלה נפשית ולעבור אשפוזים במקומות חסרי תקציב, כשמרבית הזמן אתה פוגש באנשי סיעוד ולא רופאים, זה קשה מנשוא.

 

 

 

את הסיבוב השני שלי עשיתי בפסח האחרון, במחלקת נשים סגורה בצד השני של בית החולים. הגעתי בעקבות דיכאון וחרדה, להסתכלות תמימה של יומיים. כשחתמתי על מסמך האשפוז מרצון, שאלתי אם זה אומר שאוכל להשתחרר כשאבקש, הפסיכיאטרית במיון הבטיחה שכן.

 

מהרגע שהגעתי לשם, מחלקה קשה מאד בה נמצאות נשים שנים רבות והיא הופכת להן לבית וגיהינום גם יחד, לקחו יומיים שלמים עד שראיתי פסיכיאטר. זה היה אינטק קצר ונשלחתי בחזרה למחלקה. את במחלקות האלה לא מנהלים רופאים, אלא אנשי סיעוד. שכל אחד מהם בצבע אחר והתייחסות אחרת לחולים. ראיתי אחיות שנותנות לנשים מבוגרות להסתובב עם שתן וצואה על עצמן, וכאלה שדואגות להחליף לנשים לק כדי שירגישו מטופחות. כל הקשת. והחיים במחלקות האלה הם ממשמרת למשמרת, תלויים במי יהיה במחלקה.

 

כשהגעתי סבלתי מהתקפי נרקולפסיה (נרדמות), ובשעות בהן חדרי השינה היו סגורים, ישנתי בישיבה מזרחית על הרצפה, שעונה על קיר. באחד הימים, העירו אותי בטלטולים והכריחו אותי לקום מהרצפה, בטענה שאסור. הסברתי שאני חולה במחלה נוירולוגית אבל נהלים הם נהלים, אנושיות היא לא חובה במקומות האלה.

 

ביקשתי להשתחרר וכתשובה נרמז לי שאם אתעקש על זה, יאשפזו אותי בכפייה. וכך ימים שלמים הסתובבתי במחלקה משותקת מפחד וסובלת מיותר דיכאון וחרדה מאלה שבאתי איתם, עד שהצלחתי להשיג מכתב שחרור.

אין טלפונים,

אין פרטיות,

אין עצמאות,

אין הקשבה,

אין תקציבים לתנאים ראויים.

כל שבוע הוא מלחמה להשיג ועדת סל שיקום.

כל יום הוא עוד מסמר.

 

רציתם לכתוב את החוויה של מאושפזים? זאת החוויה.

אני סובלת מהפרעת דחק פוסט טראומתית, הפרעת אישיות גבולית וחרדות.

אני חולת נפש.

 

כן, כמו רבים ונפלאים שלא תמיד יפים או קלים לעיכול. שלא תמיד מצטלמים טוב, כי דיכאון הוא לא דבר יפה. כדור בבוקר, כדור בערב, סשן בשבוע עם פסיכולוגית, מעקב של מרפאת חוץ. ואחרי שראיתי בחורות עם יותר פסי צלקת על הידיים מעור, וילדים שעברו גילוי עריות ונהיו דיסוציאטיבים ופסיכוטיים, אני אומרת לכם שבדיוק כמו שהפרעות אכילה הן לא טרנד,

חרדה היא לא בדיחה,

פסיכוזה היא לא טראנס מגניב אחרי אסיד,

אובדנות היא לא פואטית

וסכיזופרניה זו לא המצאה של הוליווד,

אבארבנאל הוא לא מקום שיש בו יופי.

רק עצב. ויאוש. ובדידות.

 

 

מאז פרסום ההפקה הזאת אני רואה רק שיתופים נעלבים וכועסים מחברים פגועי נפש. ובצדק. היא מכעיסה. היא פוגענית. אל תעשו רומנטיזציה לחוויה שלנו. זה לא קטע כזה. אלה החיים שלנו והם לא קלים. וחלקנו רק ילדים עכשיו והפקות כאלה, בדיוק כמו פרו אנה בזמנו, יכולות להיות הסיבה לזה שבני 16 לא יטפלו בעצמם.

 

אנשי ההפקה קיבלו אישור ממשרד הבריאות להיכנס לאחד המקומות הכי קשים בישראל ובמקום לצאת עם אמירה, הם יצאו עם הדבר המעליב הזה.

 

אז בבקשה מכם, קחו את הדוגמניות הכחושות בחצאיות הטוטו שלכם ושימו אותן באיילון או משהו כדי לשרת את אידיאל היופי שהורס ילדות קטנות, כן כן אלה שעוד כמה שנים תגענה לאברבנאל כי גרמתן להן לחשוב שלחתוך את עצמן זה רומנטי כמו בשירים של יהונתן גפן.

 

בתמונה: אני, מראה לכם איך באמת מתלבשים בארבנאל. לא בשחור-לבן