1.      אנחנו כנשים נמצאות בין שני "עולמות" מבחינת החברה ומבחינה אישית (פעמים רבות). האחד קורא לתפיסה ה"מסורתית", ומתרפק על עולם בו האשה מנהלת את משק הבית, מגדלת את הילדים וכו'. והשני עולם של הגשמה עצמית, הישגיות, קריירה.

למרות המהפכה הפמיניסטית ולמרות החתירה לשוויון בין המינים, ולמרות התקדמות האיטית יחסית אך במגמת עלייה בנושא, עדיין, מצופה מנשים להמשיך ולשאת בתפקידים ה"מסורתיים", גם אם בחרו לפתח קריירה. דבר שמבחינה חברתית, הגברים פטורים ממנו לחלוטין, מפני שהתפקיד ה"מסורתי" שלהם הוא להביא אוכל הביתה.

 

2.      יש נשים שאף נמנעות מלהשתמש במילה קריירה, כי זה חס וחלילה יגיד עליהן שהמשפחה לא בעדיפות עליונה בחייהן, ועוד לא התחלתי לדבר על המושג הנורא והמיזוגני "משרת אם".

 

גלית גוטמן ב'אמא במשרה מלאה'

 

3.      אני חושבת שכל אישה צריכה לעשות כראות עיניה, אבל חד משמעית, אמא שנשארת בבית ומטפלת בילדיה, ובוחרת לא לצאת לעבוד אינה אמא טובה יותר מאמא קרייריסטית ואינה אמא שאוהבת יותר את ילדיה. זו הבחירה שלה, ואני מכבדת אותה, לא הייתי יכולה לעשות את זה בעצמי, מודה. וזה לא בגלל שאני אוהבת פחות את בני, ולא בגלל שאני "בורחת" מהאמהות שלי. הבן שלי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, הוא יודע את זה, אני נמצאת איתו ובשבילו, הוא לא סובל משום חסך בשום מישור, מבטיחה.

 

4.      להושיב ילד מול המצלמה בצורה כזו, עם שאלות מנחות ומניפולטיביות, לערוך בצורה מגמתית ואז להוסיף משפט כמו "האמהות שמסרבות לוותר על הקריירה שלהן ועל ההגשמה העצמית" זו לא עיתונות. זו כמעט הסתה. מסרבות! לא לא לא, זוכרים שלפני שהילד נולד? היצור החי הזה שהוא הגיע ממנו? אז הוא ממשיך להתקיים בעולם, ולא רק כדי להניק, לסדר מיטות ולהכין אוכל. קטע! הגשמה עצמית. קטעים.

 

גלית גוטמן ב'אמא במשרה מלאה'

 

5.      לעולם לא תתקלו בכתבה כזו אודות גברים קרייריסטים, ולמה? כי גבר צריך לעבוד מה, לצאת מהמערה בבוקר ולהביא שוק של ממותה לארוחת ערב. ואיזה יופי הוא עוזר לה בבית הא? אפילו ראיתי שהוא אוסף אותו מהגן פעם בשבוע (וואו! מדהים, איזה אבא מסור, במיוחד שהוא עובד כל כך קשה, כל הכבוד לו). אם כבר אי פעם תהיה כתבה על אבות קרייריסטים, זה יהיה כמה על אף הקריירה, הם אבות מדהימים ושיואו.

 

6.      אני אוהבת את העבודה שלי, היא חלק ממני ולא יכולה לדמיין את עצמי לא עושה את זה. היא חלק מהחיים שלי, היא גורמת לי אושר (ולפעמים תסכול), לא הייתי רוצה או יכולה לחיות אחרת. למדתי המון דברים בשבע שנים וחצי של אמהות, אחד מהם הוא שכשאני מאושרת ומרגישה שאני מגשימה את עצמי, ומצליחה לא לאכול חבילת במבה גדולה לארוחת צהריים, אני מאושרת. וזה מקרין על כל שאר התחומים בחיים. אני אשה, אני רעיה, אני אמא, אני טבעונית, אני בסיסטית איומה, אני אוהבת במבה, אני מלא :)

 

גלית גוטמן ב'אמא במשרה מלאה'

 

7.      הבן שלי, הלב שלי, גאה בי, הוא אומר לי את זה לא פעם. הוא מתעניין בעבודה שלי, מכיר את השירים של האמנים, בא איתי להופעות ומספר בגאווה למורה ובכיתה ש"אמא שלו עובדת במוזיקה, אבל היא לא מנגנת, היא עוזרת לאחרים" (אני ממש מנסה, היי). הוא לא מרגיש מוזנח, כי הוא לא, דברים לא באים על חשבונו, בתקופות עמוסות ההורה הנוסף בבית מאזן אותי (זה גילי, שעובד קשה ממש לא פחות), זה לא "או זה או זה", מזל טוב, תכף 2018.

 

8.      גם בעלי שיחייה, אור חיי, גאה ותומך בי, ומקבל על הדרך הרבה תגובות כמו: "איך אתה עם זה שהיא עובדת כל כך הרבה שעות, אתה בסדר שהיא יוצאת בלילה, לבד?", הוא תמיד צוחק ואומר שרק ינסו לסגור אותי בבית, הוא מכיר אותי. הוא שותף מלא, הוא לא "עוזר", הוא החצי השני שלי בכל תחום, הוא אבא מושלם, זה לא עניין של ג'נדר. הוא מחובר ליונתן בצורה טוטאלית וממיסת לב. ואני שם בשבילו, כמו שהוא בשבילי.

 

חפרתי. אבל כתבות כאלה מבעירות לי את הדם. וחוץ מזה, ככה אנחנו הנשים, מדברות המון, לא? (בקרוב הכתבה "גברת, את חופרת").