סביר להניח שגם אתם צפיתם בכתבה על מיכל אמדורסקי ששודרה ב"מהדורת מוצ"ש של חדשות 2" אתמול (שבת) בלילה. הכתב יונתן ריגר ליווה אותה במהלך מצעד הגאווה בירושלים, שבו השתתפה, ושמע את כל מה שסביר לשמוע ממי שאיבדה רק לפני שבועיים את אחד מחבריה הטובים, ועוד ממש לנגד עיניה.

 

עוד באון לייף: 

 

אמדורסקי דיברה על החלל שאמיר פרישר גוטמן הותיר אחריו – גם בליבה וגם בקהילה הלהט"בית, שבה לקח חלק פעיל, דיווחה מעט על התוכניות שהיו לו לעתיד (לדבריה – לעזוב את הארץ בגלל תחושת המחנק וחוסר ההזדמנויות עבור זוגות גאים, או לחילופין להצטרף למפלגה ולהוביל לשינוי בנושא) וסיפרה על הנחמה שהיא מוצאת בשיחות עם הוריו. "אם זה לא היה כל כך חשוב לו, אני לא חושבת שהייתי מוצאת את הכוח הנפשי לבוא לפה היום", היא אמרה, ואי אפשר שלא להישבר ביחד איתה.

 

הכתבה מרתקת, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: היא מרתקת בגלל אותו יצר מציצנות שלנו, שצמא לדעת איך אמדורסקי מסתדרת עכשיו, אחרי שאיבדה את חברה הטוב, והיא מרתקת בגלל הסקרנות הטבעית שלנו, שעוד מתעקשת להבין מה בדיוק היה שם, באותו יום שבו הים לקח את פרישר גוטמן. הכתבה מרתקת כי היא צהובה, ואנחנו הרי אוהבים צהוב. ובדיוק בגלל זה הכתבה גם כל כך מיותרת.

 

 

מי שהיה במצעד הירושלמי, או לחילופין ראה את הסרטון המתעד את הנאום של אמדורסקי, מבין די בקלות שהסיפור האמיתי הוא לא העיניים האדומות של אמדורסקי, או הקול הרועד שלה כשהיא מסרבת לדבר על החבר הקרוב בלשון עבר. הסיפור האמיתי הוא דווקא הנאום שנשאה על במת מצעד הגאווה בירושלים בחמישי בערב ושאותם חשוב להעביר הלאה, לכמה שיותר אנשים.

 

"כשהייתי ילדה קטנה, החבר הכי טוב שלי היה גיי. אז לא הבנו את המשמעות, אבל רק איתו הסתובבתי במסדרונות של בת דור. זה הרגיש לי נורמלי", מספרת אמדורסקי. "מאז כל חיי הייתי עטופה בבנים שאוהבים בנים, בבנות שאוהבות בנות, בטרנסג'נדרים וביסקסואלים. וגם טיפל'ה סטריירטים פה ושם. הבנות שלי גדלו בבית שבו הסתובבו הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים, כי הן ידעו שהם החברים הכי טובים של אמא...הם גידלו אותן, עשו בייביסיטר, קילחו, הכינו ארוחות ערב, הוציאו מהגנים, לקחו לגינה, סיפרו סיפור לפני השינה, הניחו לי, נתנו לי לישון קצת".

 

אמדורסקי סיפרה שעם השנים כל חבריה הגאים התחתנו, והבנות שלה נכחו בכל החתונות והאירועים שלהם. "הן מעולם לא שאלו למה ואיך זה יתכן שגבר מתחתן עם גבר. הן מעולם לא הביעו חוסר הבנה אפילו קטן. הם פשוט נולדו לזה ומבחינתן זה נורמלי".

 

צפו בנאום המלא: 

 

אמדורסקי סיפרה שכשטל קלאי היה מגיע, הבנות שלה היו קופצות עליו ומתייחסות אליו כגבר, וכשהוא היה מגיע כמלכת הדראג טלולה בונט, הן היו מתייחסות אליו כאישה. "איך חינוך של הורים משפיע כל כך על קבלה של ילד. מי מחליט בשבילנו מה נורמלי ומה לא? יהיה קשה לשנות דעות של אנשים שהחדירו בהם פחד מלידה. אנשים פנאטים שמלאים בסלידה, בשנאה והסתה, רק בגלל שהסביבה הקרובה אליהם הביאה לכך, והם ממשיכים בשרשרת האיומה הזו...המלחמה שלנו היא לא להסביר מה עכשיו, אלא להסביר לדור העתיד שאנחנו אנשים אמתיים.

 

"הלוואי, אמירי למענך, בדור הבא זוגות חד מיניים יוכלו להתחתן פה, זוגות חד מיניים יוכלו לאמץ פה, להביא ילדים בהליך פונדקאות, לקבל זכויות לקניית דירה לזוגות צעירים ולחיות כאן כמשפחה נורמלית לכל דבר. תשמעו, אנחנו נבראנו בצלמו ובדמותו, יש לנו את כל הזכות לחיות פה. אני מבטיחה לך להמשיך במאבק הכל כך חשוב שהתחלת. זאת צוואתך".

 

 

כפי שאתם רואים, מדובר בנאום חזק, מרגש ובעיקר חשוב, שבו אמדורסקי – אותה אחת שאנחנו רגילים לראות עם פייטים ונצנצים, בשירי פופ דביקים או בקידום שיטת הספורט שהיא הגתה – הראתה את הצדדים האחרים והעמוקים יותר שבה, ואפילו יצאה כסוג של מודל כאישה שמחנכת לפתיחות ולקבלת האחר.

 

הבחירה להתעלם מהנאום של אמדורסקי ולהתמקד רק ביגון המובן שלה, היא באמת אומללה. אומללה כמעט כמו סטטוס שהתחיל להתגלגל אתמול ברשת, על כך שאמדורסקי רק מנצלת את 15 דקות התהילה שניתנו לה עכשיו. אבל היא בעיקר עצובה, כי למעשה היא מתעלמת מהדבר החשוב ביותר: מה שאמדורסקי כינתה, וככל הנראה בצדק, צוואתו של פרישר גוטמן.

 

כנראה שכעת גם אנחנו צריכים לעשות את מה שאמדורסקי מנסה לעשות - לשים את העצב מהסיפור הטראגי הזה בצד, ולהתמקד במה שפרישר גוטמן התמקד בעצמו: מתן זכויות שוות לכל האנשים, ללא קשר לנטיתם המינית.