"תום יער עושה את שביל ישראל" (שבת ב YES  וברשת), היא סדרה שעוררה בי ציפייה רבה. הפרק הראשון הצדיק אותה והשניים האחרים פחות. בפרק השלישי, בו צפיתי אמש, הגיעו הדברים לידי סיטואציה מופרכת: כשהצוות מרד בתום הקשורה לצלב בדמות ישו, וסירב לשחררה מהצלב, משמע באמת הייתה קורבן צלוב. בשיא הביזארי והמקומם של הפרק סירבו לתת לה לאכול ואף זרקו עליה פיצות. בתגובה תום פורצת בידיים קשורות לחדר האוכל של קיבוץ מזדמן ואוכלת מהמגשים הגדולים עם הפה, כמו בעל חיים, ולבסוף גם בוכה. יער מביאה את עצמה למסך ללא עכבות או צנזורה – היא מזילה דמעה בקלות ולא בוחלת גם בלעשות צרכיה מול המצלמה, אם פקפקתן. זה הופך את הסדרה שלה למעניינת מאוד, גם אם לא תמיד מצחיקה כמו שקיוויתי.

יער הפכה שם מוכר בשנים האחרונות וחדרה סופית לכל בית כשהצטרפה ל"ארץ נהדרת". פעם בתור בנו החנון של המציל, ובעיקר בתור "אגס קימל", פארודיה סאטירית על כוכבות הנוער סטייל נועה קירל, עדי ביטי ואגם בוחבוט. המופע האחרון שלה הוקדש יתר על המידה להפרשות הגוף וחבל, כי כשהיא מוותרת על להגעיל היא מצחיקה מאוד, ויעידו קטעי הסטנד אפ שלה ביוטיוב.

בפרק ה- 2 יער מתערטלת לעיני המצלמה והצוות המבוהל, בעיקר הבמאי שה"היי, היי, היי, היי!" הפגוע, הנוזף שלו, מזועזע וקצת מלא עלבון, מונצח בכתוביות. כזו היא תום יער: מפחידה את הבנים.

נדמה לי שנתקלתי בה לראשונה לפני שהתפרסמה. לפיד שלי השתרבב וידאו שלה מגיעה לראות דירת שותפים כשישבנה חשוף, ערום ועריה. הווידאו המוזר הצחיק וזעזע אותי, וכבר אז תהיתי לעצמי מי זו הכריס פארלי הזו ממין נקבה (פארלי ז"ל היה קומיקאי שנודע בהפשלת מכנסיו התכופה). עברו כמה שנים וכולם יודעים.

ביותר ממובן אחד היא קוראת תיגר על המוסכמות. גם על אלה של הצילום. לכאורה המצלמה המלווה בקולו של הבמאי, מזכירה לנו שהיא מושא למבט גברי, ואף נשמעת להוראותיו מדי פעם (כשבא לה). אבל רוב הזמן היא שמה פס, ובדומה ללינה דנהאם ( יוצרת, במאית ותסריטאית "בנות") היא מנכסת את המבט מחדש. ראשית, כי כמו רובנו היא אינה בעלת הנתונים שמצלמות נוהגות בדרך כלל לעגוב עליהם, ושנית, פשוט מעצם העובדה שהיא מרגישה כל כך נוח בעורה. יער, הנשואה לבחור יפה תואר, מטרידה מינית גברים שהיא פוגשת. אחד כזה מבקש רק חיבוק, בתגובה היא עוגבת עליו והוא נוזף בה שאינה יודעת לחבק. "אבל אני מוצצת ממש טוב" היא עונה. קצת כאילו הייתה גבר בדראג. מהמוגזמות שלה, המתבטאת בהתנהגותה, בגופה ואף בתווי פניה המיוחדים, מתקבלת סאטירה על תפקידי מגדר. מעין דראג ftf (אישה שעושה פארודיה מגדרית על נשים). הסדרה שלה מחזירה אותה ל"מקורות": פשוט אדם מצחיק ועכשיו אפשר גם "מהפכנית". חפשו את המופעים הישנים שלה על יחסים בין המינים ולא תצטערו.

מצד שני עלתה ביקורת צפויה על איך שיער נוהגת בגברים. למרות שיש מידה של מוסר כפול בלהזדעזע מהתנהגותה של יער, בזמן שעבור נשים יחס שכזה מגברים הוא עניין שבשגרה. נראה היה שהבחור חש לא בנוח, ואולי אפילו הופך להיות כלי לצרכי רייטינג, ואין מי שיסור לעזרתו כי גבריותו יפגע אם יודה שהוא מרגיש לא בנוח.

מצד שני, מישהי כמו תום יער אמורה להיות בתחתית שרשרת המזון, כי היא לא רזה או יפה באופן שמקובל. אובייקט להערות הכי שפלות ולבוז הכי מצמית. והנה, בלי בושה, והיא הולכת על מי שבא לה בלי חשבון, בלי פחד, ועוד תפסה לעצמה את הבחור הכי יפה, שמחכה לה בבית בזמן שהיא מתחילה עם בחורים אחרים. לא אכחיש, יש בזה אלמנט שמעצים שמנות, מעצים מכוערות, מעצים כל מי שאמור להיות בתחתית שבתחתית, אבל מגלה שהוא יכול לשחק מעבר לקלפים שחולקו לו.
ושוב נכנסים ההבדלים החברתיים, נשים לא מתוגמלות על היותן אקטיביות מינית (זכרו את מקרה "אלנבי "40), אבל בפרק הזה, בסיטואציה של מצלמה וצוות מסביב, וקצת בימוי, ועריכה, לרגע כאילו התהפכו חוקי העולם, ופתאום גם גברים וגם נשים יכולים ללמוד מזה לקח. יש בזה משהו מאלף. אולי אפילו מעלף.

הכותבת היא בעלת הבלוג ע' קווירית