עשור בלבד חלף מאז זכה המופע "עקיצה טבעית", הראשון מבית אנסמבל ציפורלה, בפרס קיפוד הזהב, אבל נראה כאילו אנשיו ונשותיו היו כאן איתנו תמיד, חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי שלנו. אם אתם מחובבי התיאטרון בארץ (ואם לא, אולי תתפלאו לשמוע שביחס לגודל האוכלוסיה אנחנו הולכים הרבה יותר לתיאטרון מאשר אפילו למשחקי כדורגל), יש יותר מסיכוי סביר שראיתם לפחות מופע אחד מטעם הקבוצה, הפעילה מאז 2005. ברזומה שלה 5 מופעים מקוריים, שכולם מפגני תיאטרון נונסנס וסלפסטיק ישראלי משובח, נועז, בועט וחדשני. את החומרים, הבימוי וההעמדה על הבמה ואפילו את השיווק- עושים חברי הקבוצה בעצמם.

 

בחודשים האחרונים יצא לאוויר העולם גם סרט תיעודי בבימויה של הבמאית מיכל כהן המוקדש לפועלו של האנסמבל, תחת השם "בתפקיד עצמם", המתאר את חיי הלהקה, ומראה כיצד היא פועלת בשיטה ייחודית שפיתחו חבריה וחברותיה (דאנה איבגי, לוטוס אתרוג, דודו גולן, אפרת אביב, עמרי דורון, תומר נהיר פטלוק, בן פרי, גל פרידמן ותמרה קליינגון) כולם חברי אותה כיתה של מחזור מ' בסטודיו למשחק ניסן נתיב, המייצרת בין היתר איזון ושוויון נשי-גברי.

 

 

מבין היוצרים והיוצרות העומדים מאחורי הקמת התיאטרון החדש המהווה אלטרנטיבה לתיאטרון הממוסד והשמרני, המורכב מעבודות תיאטרליות המבוססות על סיטואציות מהחיים האמיתיים, דרך הפרספקטיבה ה"ציפורלית", שוחחנו עם פתיחת עונת ההופעות ה-13 במספר של ההרכב, עם שלוש מהמייסדות המיתולוגיות - אפרת אביב, לוטוס אתרוג, ותמרה קליינגון - על דרכן לציפורלה, העבודה השוויונית בצוות, והפן היזמי, המפתיע, המלווה אותן בחיי היום יום, לא פחות מזה האמנותי.

 

ציפורים מתות מצחוק בסתר

"עליתי לארץ ב-1993 עם אבא שלי, הגעתי לאשדוד, שם הלכתי לחוג תיאטרון ובעצם שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית", מספרת תמרה קליינגון, המוכרת כרוב יתר חברי וחברות הקאסט גם מהטלוויזיה והקולנוע ("אפס ביחסי אנוש", "אור", "סברי מרנן", "בלו נטלי" ועוד). "כשהלכתי להתקבל לניסן נתיב בהתחלה קיבלו אותי אבל רק למכינה, כי העברית שלי לא הייתה מספיק טובה עדיין. למדתי שם שנה ובעצם הכרתי כבר חלק מציפורלה, ובעצם שם בשנה ג' התגבש הרעיון", היא משחזרת, "פגשתי עוד אנשים כמוני שרוצים להיות לא רק שחקנים אלא גם יוצרים. מהמקום הזה הקמנו את האנסמבל, מהרבה סיבות, עבור עצמנו. עבורי זה היה ממקום של להיות שחקן יוצר ובעצם יזם, ליזום לעצמי דרך חדשה בישראל".

 

תמרה קלייגון

תמרה קלייגון. צילום: ליאור רוטשטיין

 

גם חברת ההרכב לוטוס אתרוג (המוכרת גם מ"המשרד", "פול מון", "מתים לרגע" ועוד) מעידה כי מגיל צעיר נמשכה לאמנות, "בגלל שאמא שלי היא גם אמנית פלסטית, תמיד היינו מוקפות בצבעים, צלילים, ספרים, סרטים ויצירות. ציירתי, צילמתי, רקדתי ושיחקתי, בגיל 14 הוצאתי עיתון עצמאי בבית הספר שלי עם כמה חברים, ובגיל 17 כבר הפקתי הצגה ושיחקתי בה בפסטיבל עכו", היא נזכרת. "הרבה מהאישיות שלי קשורה לעובדה שגדלתי במשפחה חד-הורית. יש לי אמא אלופה שדאגה לכל מחסור שלי ושל אחותי התאומה, ובעיקר עבדה מאוד קשה רוב הילדות שלי. הורי הכירו בזמן טיול במזרח, את אבא שלי לא הכרתי. הוא ואמי נפרדו שהייתי בת חודש, והוא חזר ליפן. כך שרוב הזמן היינו תא משפחתי של שלוש - אמא שלי, אני ואחותי. הייתי צריכה להיות די עצמאית מגיל קטן, ניסיתי לשמור את הדרך העצמאית שלי גם בתוך הסטודיו של ניסן נתיב, שללא ספק היה החוויה הכי חשובה בחיים שלי - בזכותה גם הכרתי את חברי לציפורלה".

 

לוטוס אתרוג

לוטוס אתרוג. צילום: ליאור רוטשטיין

 

אפרת אביב ("אור", "סוף העולם שמאלה", "פרחים של מרציפן", "ילדי ראש הממשלה", "סרוגים" ועוד) החלה את דרכה בעולם המשחק בגיל 10, בסרט "סיפור שהתחיל בלוויה של נחש" של דינה צבי-ריקלייס. "בתיכון למדתי במגמת התיאטרון בעירוני א' בניהול דוד שטיינברג, שם ניתן היה להתנסות ולבדוק אם אתה שחקן, או אולי במאי או כותב. בגיל 17 העליתי ביחד עם אריאל אפרים אשבל, כיום במאי פרפורמנס אדיר שחי בברלין, עיבוד למחזה "הדיבוק" ובסוף י"ב התקבלנו מיד עם הפרוייקט לפסטיבל עכו, שם זכינו בפרס על עבודה קבוצתית ומשם המשכנו להופיע עם ההצגה בתיאטרון תמונע. היצירה העצמאית והעבודה בקבוצה תמיד משכו אותי, זה כמעט היה רק הגיוני שכשאגיע לניסן נתיב אפגוש שם את ה'דרים טים' שלי, ויחד נהפוך לציפורלה".

 

 אפרת אביב

אפרת אביב. צילום: ליאור רוטשטיין

 

החיבור האישי והאמנותי בין החברים היה יוצא דופן, והיסודות לציפורלה הונחו כבר בזמן שלמדו יחד. "היינו כיתה שאהבה לעבוד יחד, שאהבה ליצור. היינו מייצרים לעצמנו פרוייקטים שאף מורה לא ביקש", מספרת אביב. "בשנה א' העלינו מחזה ששניים מהחברים כתבו, אחד ביים, אחד עשה תפאורה, אני הלבשתי ועשיתי גם תאורה, כולנו שיחקנו, 'כיראגרפנו' - משהו בנו כמו זיהה את הפוטנציאל שטמון בנו כקבוצה, בלי שנבין או נחלום כמה רחוק אנחנו יכולים להגיע".

 

מתוך הסרט "בתפקיד עצמם" בבימויה של מיכל כהן

מתוך הסרט "בתפקיד עצמם" בבימויה של מיכל כהן. צילום מסך

 

כשסיימו החברים והחברות את שלוש שנות הלימודים, היה בידם מופע מקורי עם חומרים שיצרו במהלך השנים המשותפות בסטודיו. "נפגשנו כדי להבין לאן עכשיו, ישבנו יחד והיתה תחושה נורא ברורה בחדר, שיש לנו ביד משהו טוב ולא מלוטש, איזה חומר, זהב, יהלום או לבה", נזכרת אביב, "הבנו שיש לנו מזל, ושעכשיו אנחנו צריכים להתחיל לעבוד קשה".

 

ציפור הנפש וציפור האגו

"ציפורלה", שם ההרכב, הוטבע על ידי אחד מהמורים בבית הספר למשחק. לדבריו, לכל שחקן יש ציפור אגו קטנה, שכל הזמן צריך לדאוג לטפח אותה והיא זכתה לשם ציפורלה, מה שפהך לימים לשם הקבוצה. החיים בהרכב כה אינטנסיבי היו עשויים להציב אתגר בפני כמה מציפורי הנפש של השחקניות והשחקנים, שבסופו של דבר פועלים בענף תחרותי עתיר אגו וממועט תפקידים. השיטה הייחודית והשוויונית לעבודה שפיתחו עם עבודתם, לצד תמיכת הקבוצה בהתקדמות האישית של כל חבר וחברה, וזכותו של כל אחד ואחת להתפתח גם בתוך ההרכב כאוות נפשו, הם כנראה הסוד האמיתי להצלחה האדירה של "ציפורלה" בנוף התרבותי הישראלי. אך האם החברות בהרכב רואות את מסירותן לקבוצה גם כסוג כלשהו של וויתור?

 

"הצלחתי לשלב את חיי עם ציפורלה בעבודה עצמאית שלי כי האג'נדה של ציפורלה, אני חושבת, זה שכל אחד יכול להתפתח גם אישית כי זה רק תורם לקבוצה", מסבירה קליינגון, "הניסיון, הרעיונות שארכוש בחוץ, אוכל להביא אותם פנימה ולהעשיר את הקבוצה. שיחקתי שנתיים בבית ליסין, הופעתי בסרטים, אני חושבת שהעובדה שאנחנו חלק מציפורלה רק תורמת כי אנחנו כל הזמן בחזרות, מתפתחים וגדלים, כמו ספורטאי, כשהוא מתחמם לפני תחרות".

 

מתוך הסרט "בתפקיד עצמם" בבימויה של מיכל כהן

מתוך הסרט "בתפקיד עצמם" בבימויה של מיכל כהן. צילום מסך

 

"ב-12 השנים האחרונות הקדשתי המון מעצמי לציפורלה, עד לרמה שהיא חלק ממני ואני מאמינה שאני חלק ממנה", מספרת לוטוס אתרוג, "העבודה היא אינטנסיבית, לאפיקים שונים, והרבה פעמים אנחנו עובדים על 2-3 פרוייקטים בימתיים או קולנועיים שונים במקביל. בחרתי לתת את הזמן והאנרגיה שלי ליצירה הקבוצתית, ומתוך ההחלטה הזאת נגזרות השלכות. הקריירה האישית מחוץ לקבוצה בתקופה האחרונה היא כתיבה, אני כותבת ומצלמת סדרת רשת, והתחלתי לכתוב רומן וגם תסריטים לסרטים קצרים, אבל ה'בצפר' שלי ליצירה עצמאית היא ללא ספק ציפורלה - לשבת מול דף עד שיוצא משהו ולהאמין במאה אחוז אפילו אם הוא עדיין לא רוקם עור וגידים, זה הדי.אן.איי של הקבוצה".

 

"כל קול נחשב אותו דבר"

עוד משהו שהוא חלק מהדי.אן.איי הקבוצתי הוא עבודה שוויונית בה כל קול נשמע ומשפיע, בין אם של גבר או של אישה, והנוכחות הנשית שורה מעל ציפורלה משמה ועד לתכנים, עליהן אחראיות נשות הצוות לא פחות מגבריו. "אני שומעת אחרי הופעות הרבה מחמאות על זה שיש לנו הרבה הומור נשי", מעידה קליינגון, "לנו יש את השיטה שלנו איך לעבוד בקבוצה, שבה אנחנו מאזנים בדינמיקה הקבוצתית לא רק בין גברים ונשים אלא בכלל, התרגול הזה מאפשר לכל אחד להתבטא בצורה שווה, עד כמה שזה אפשר, זה מאוד תלוי גם באופי של האדם".

 

"אצלנו זה מגיע ממקום הפוך, כל אחד מאחל לעצמו איך הוא רוצה להיות בפרוייקט הבא, והקבוצה עוזרת לו לממש את המשאלה שלו. גם הקבוצה יכולה להגיד - היינו שמחים לראות אותך יותר נועז, יותר פורצת, ולעזור לך להגיע לזה. אצלנו זה לא החזק שורד, אלא בחינה של עוד דרכים להתפתח ומי עוד לא ניסה מה, וזה לא משנה אם זה גבר או אישה", היא מסבירה, "בגלל שאין במאי אנחנו לפעמים מצביעים על דברים - וכל קול נחשב אותו דבר, של גבר או של אישה".

 

"השיוויון בין גברים לנשים הוא קריטי בעיני", מוסיפה לוטוס, "הן בקבלת החלטות מהותיות, ההשפעה על היצירה, והן מבחינת אמירה ומסר לילדות שלי - שרואות את אמא שלהן יוצאת בערב לעבודה שמפרנסת אותה וגורמת לה ולאחרים אושר. מצחיק שב-2017 יש מקומות עבודה שהם לא משותפים ושוויוניים לגברים ונשים".

 

"אין שום הבדל", מאשרת גם אפרת אביב, "כמובן ואבוי לא בתלושי השכר ולא ביכולת השפעה. אנחנו שותפים ליצירה והיום גם שותפים לחברה. החברה שלנו היא תיאטרון עצמאי, זה מה שמניע אותנו, זה מה שמעניין אותנו. בלי קשר לגברים ונשים, בשנה-שנתיים הראשונות היה לנו קשה להסכים אומנותית על דברים, כי יש לנו טעם שונה. ברגע שהבנו שהעובדה שאנחנו שונים זה הפלוס שלנו, אז כבר התחיל להיות באמת מעניין".

 

לפעמים תאטרון הוא גם יזמות

אלמנט נוסף שלא רבים מודעים אליו בחיי הקבוצה מחוץ לבמה, הוא העובדה כי לכל אחד בציפורלה יש גם תפקידים אדמיניסטרטיביים יותר, מנהליים, לא רק משחק. "לכל אחד יש עוד אחריות שהוא מקבל עליה שכר וזה מאוד שוויוני, מי שלוקח יותר אחריות, מרוויח יותר, ולא משנה אם הוא גבר או אישה", מסבירה קליינגון, "אני מובילה בציפורלה את המחלקה החינוכית של הסדנאות שלנו, זה אומר גם מבחינת תכנים, המצאה של תכנים חדשים, וגם אדמיניסטרטיבית, ממש לשווק וליצור קשר עם בתי ספר, להכנס למערכת החינוך, שידעו מי זו ציפורלה וכמה היא נחוצה בכל בית ספר וכל אוניברסיטה", היא אומרת בחיוך. "אני עושה את זה כבר 5 שנים בהצלחה רבה, וזה הופך את זה למקום עבודה מדהים - חוץ מזה שאני משחקת ויוצרת, אני גם מנהלת מחלקה, וככה כל אחד ואחת מאיתנו".

 

מלבד יצירה ומשחק בהרכב, לפני כעשר שנים פיתחה גם לוטוס ביחד עם הקבוצה את מחלקת הסדנאות העסקיות של ציפורלה. "יש לנו שיטת עבודה שהמצאנו, שנקראת 'יצירה מתוך קבוצה', שיטה שגורמת לאנשים לעבוד טוב יותר יחד, באופן חיובי ויצירתי. היוזמה התחילה בתור סדנאות שהעברנו לבני נוער ולמבוגרים, וכיום אנחנו חלק מתכניות לימודים בתוך מוסדות, וכחלק מימי העשרה ותוכן לחברות מבזק עד ויקס. בתור מנהלת המחלקה לקחתי שיעורים בשיווק ומכירות, שמעתי הרצאות בנושא יזמות, ובעיקר בלי בושה שאלתי המון שאלות בכל פגישה שהייתי בה".

 

לדברי אפרת אביב, כחלק מהעשייה בציפורלה נקרתה בפניה הזדמנות "לפתח יכולות שלי, שאולי לא ידעתי שקיימות בי או אולי נמנעתי מלהתמקצע בהן, יכולות שללא ספק פיתחו אותי כאדם. אחד התפקידים האהובים שלי בציפורלה הוא ניהול הופעות מיוחדות, אנחנו עושים המון שיתופי פעולה עם אומנים, אירחנו באמת אני חושבת את כולם - קרן מור, עדי אשכנזי, ישראל קטורזה, קרולינה, אסף אמדורסקי, יבגניה דודינא, רבקה מיכאלי, אורנה בנאי, מוני מושונוב, אלי פיניש, שלמה גרוניך ועוד רבים וטובים. התפקיד הוא לחשוב יצירתית את מי נרצה לארח, לפנות אליו אישית, ליצר יחד עם הקבוצה קו אומנותי עבור המתארח בתוך אחד המופעים שלנו, לכתוב לו, וכמובן לנהל את כל הפרוייקט בפועל, ברמה האמנותית וההפקתית. בנוסף אני מנהלת את לוח הזמנים של הקבוצה, מעבר להופעות יש לנו ימי עבודה, בהם אנחנו מפתחים פרוייקטים עתידיים ומשפרים את הקיימים. התפקיד שלי הוא לראות קדימה, אל תוך השנה, ולדעת לבנות תכנית עבודה נכונה שתתחשב גם ביעדים וגם בעומסים, שתהיה שנה גם פרודוקטיבית אבל גם מהנה".

 

מי שהחלו את דרכן מאהבה לעולם המשחק, גילו בעבודתן בציפורלה גם את הצד העסקי, היזמי, שרק חיכה כנראה להתגלות בהן, ועושה רושם שקיומו מעניק להן קרקע יציבה ופוריה לצמוח ממנה הלאה. "ללא ספק פיתחתי כאן את יכולות הניהול והקידום העצמי. החוויות והדברים שאני לומדת בציפורלה - החל מלקרוא חוזים, אחד התחביבים שלי של השנים האחרונות, לדעת להפוך רעיון יצירתי לעסק, לדעת לנסח מה יש לי ביד, לראות לאן זה יכול לגדול", מסבירה אביב. "להפגש עם משקיעים בארץ בחול, לחלום ולהגשים באופן פיזי, לא להיות רק אומנית, להיות בעלים של עסק, להתייחס אליו ואל עצמי ברצינות. לדעת מה אני שווה - רוחנית וכלכלית. גם בזכות הרעיונות והיכולות שלי, וגם בזכות הנסיון שלי. אם אומנות מחוברת יותר לאלמנטים של אוויר, מים, אש - אז בציפורלה הוספנו באופן חד משמעי את אלמנט האדמה".

 

ההגדרה של 'אשת עסקים' עוד לא מדויקת לי, תמיד אמשך לפתח תוכן, ובעזרת אינטואיציה וכמה כלים אצליח גם למכור אותו", אומרת לוטוס, "בתמצית, למדתי לא לפחד לשאול, להתייעץ וגם לומר כשטעיתי. מעבר לזה, הבנתי עד כמה הקשר האנושי עם לקוחות וקולגות משמעותי. עם כל ההתקדמות השיווקית האינטרנטית והעקיפה, פגישה פנים אל פנים נותנת אפקט שאין בשום מקום אחר".

 

"למדתי שאם בוער בי משהו אין שום דבר שיעצור אותי מלגייס עבורו אנשים, יש בי את כושר השכנוע, ברגע שאני מאמינה במוצר, דבר לא יעצור אותי", מסכמת קליינגון, "למדתי להיות אדם יותר מסודר, הרבה דברים היו קשורים לניהול אקסל ואיזה סדר אדמיניסטרטיבי ממוחשב, גם את זה למדתי בתפקיד. ומעל הכל, השיטה שהמצאנו לעבודה ביחד, בעצם כל קבוצה בעולם יכולה להשתמש בזה - בכל מקום שיש יותר משני אנשים, שצריכים לדעת לעבוד אחד עם השני. זה עוזר לי בחיים כי בכל מקום יש קבוצה, גם משפחה, גם כל מסגרת. הכלים שפיתחנו עוזרים בכל מצב שבו אנחנו חלק מדינמיקה". 

 

*** החל מה-31.8 הסרט "בתפקיד עצמם" יוקרן בסינמטק תל אביב