כנראה שלנצח אני אכעס על עצמי על שלא עמדתי על שלי. באותו זמן, המומה מכאבי הצירים ולחוצה מהבאות, ניסיתי לשתף פעולה ולרצות את המיילדת שלי, ששוב ושוב גערה בי כמעט על כל דבר – הפינוק שלי כי הבאתי דולה, האופן שבו אני "לא לוחצת" (כדבריה) והרצון שלי לשתות משהו "רגע לפני הסוף" (אחרי שלא אכלתי או שתיתי כלום קרוב ל-24 שעות). כמובן שבכל פעם שאמרתי שאני מעוניינת באפס הפרדה היא גלגלה עיניים, ולאחר הלידה מהרה לקחת את הבייבי ולצעוק עלי שאחרת אי אפשר יהיה לתפור אותי. לרגע לא היתה מילה טובה מצידה, או איזושהי הבעה של רגש מלבד לחוסר סבלנות. היום, בעוצמה של בדיעבד, אני לא הייתי שותקת לה, וגם מהר מאוד מבקשת להחליפה באחרת. אבל כאמור, אז לא הייתי במצב.

 

עוד באון לייף: 

 

 

למרות כל האושר שהגיע אחרי הלידה, עדיין נותר בי כעס, והמבט המזלזל של המיילדת לא עזב אותי. כששמעתי על "נשים קוראות ללדת", שאוספות עדויות מנשים שחוו פגיעה במהלך ההיריון והלידה, החלטתי לפנות אליהן ולתת עדות על הלידה שלי, כדי שאולי מישהי אחרת לא תעבור את מה שאני עברתי, ותזכה לחוויה טובה יותר.

 

מהר מאוד התוודעתי לכך שהסיפור שלי הוא קליל לעומת העדויות שמגיעות לשם, ושיש כאלו שאפילו נזקקות לטיפול נפשי אחרי טראומת הלידה שלהן – שמגיעה לא מהלידה עצמה, אלא מהיחס של אנשי הצוות שאמורים לטפל ביולדת.

 

תמונה: Shutterstock

 

לפני כמה זמן העמותה הקימה גם את "קו ליולדות", כדי לתת סיוע ראשוני לנשים שחוו פגיעה או הפרת זכויות בכל שלבי ההיריון והלידה. אך לפני כחצי שנה קרס מכמות הפניות שהגיעו אליו (350 פניות שהגיעו לאורך השנה שבה הוא פעל) והיעדר מקומות מימון. כעת הנשים שעומדות מאחוריו פתחו פרויקט מימון המונים, שבמסגרתו הן מנסות לגייס כספים על מנת לפתוח אותו מחדש, ולחזור לתת סיוע לנשים, כתובת לתלונות ואיסוף עדויות.

 

המטרה היא שהקו יאוייש בכל ימות השבוע בשעות היום, על ידי מתנדבות שעברו תוכנית הכשרה לתת סיוע ראשוני ולהפנות לגורמים רלוונטיים במידת הצורך. במקרים דחופים יהיה ניתן לפנות גם מעבר לשעות הפעילות הרגילות של הקו. בנוסף, הן מעוניינות ליצור שיתופי פעולה עם בתי חולים וארגונים התומכים בנשים עם דכאון אחרי לידה או פוסט-טראומה.