אני עיתונאית בנשמה. נולדתי, גדלתי ואמות בתקשורת.

בשורה התחתונה אני הכי אוהבת תקשורת. אפילו שהקמנו, זכי רכיב ואני, חברת השקעות, אני נולדתי, גדלתי ואמות ובתקשורת.  למרות הקשר שלי עם זכי מעולם לא הייתי בבית "מעריב". אני קצת באזור, בתור מייעצת, אבל אני לא מעורבת בתוך "מעריב". ממש לא. אני ב"ידיעות". יש לי  12% ב"ידיעות אחרונות" ואני בפירוש שם. אבל אני מאוד מקווה ש"מעריב" יעלו על דרך המלך ויצמחו ואני חושבת שהם בדרך.  

 

ממש לא מפריע לי מה שכותבים עליי. בצורה קיצונית אפילו.

החשיפה זה חלק ממני כל כך הרבה שנים שאני לוקחת את זה כסוג של בילט אין. אנשים לפעמים מאוד קטנים  וקטנוניים וכותבים שטויות, אבל אני ממש לא נפגעת- כשכותבים דברים שאין כלום בינם לבין האמת את לא נפגעת. היו שנים שזה מאוד פגע בי, אבל אני כל כך הרבה שנים שם שכבר ממש לא מפריע לי מה שכותבים עליי. בצורה קיצונית ממש.

כולם מכירים את זה. זו לא הצגה. אני צריכה להסתכל במראה ולהיות שלמה. שהילדים שלי ,הבעל שלי והחברים שלי יחשבו דברים טובים עליי. רוב הביקורת זה מאנשים שלא נחשפו אליי וסתם הניחו לגביי סטיגמה שאין בינה לבין המציאות כלום.

 

אורלי אינס עשתה נזק רב לנפגעות תקיפה מינית.

אני לא אחת  שמזהה את עצמה כפמיניסטית במובן הקלאסי. המוח הנשי והגברי לא בנויים באותה צורה ואני שמחה על זה. אני לפעמים שמחה להיות המין החלש. אני לא חד משמעית בעניין הזה. אני מתייחסת לגופו של כל מקרה שאני שומעת עליו. אני, למשל, נגד החוק הזה של  איסור רומנים במקומות עבודה או איסור על יחסים, כי אני חושבת שזה המקום שבו אנשים מכירים. אני חושבת  שבעניין הזה הפמיניסטיות שפכו את התינוק עם המים.

הסיפור של אורלי אינס, למשל, זה סיפור בעייתי, בעיני,  בלשון המעטה. אני חושבת שהיא עשתה נזק רב וגדול לנפגעות תקיפה מינית. אני לא מכירה אף אישה שחושבת שנפגעה מינית מניצב אורי בר לב. היא הרסה לו את החיים ועשתה נזק לעניין עצמו. ויותר מזה אני לא מבינה איך היא הסכימה לחשוף את הילדים שלה לכל העניין. זה מאוד אגואיסטי.

אני אמא שמחזיקה קצר אבל גם משחררת כשצריך.

היום יש לי שני ילדים גדולים בני 27 ו 24 ? לאחד יש משרד פרסום- הבריף- והשני סטודנט בירושלים. הם כבר לא גרים בבית. שירה ותומר התאומים שלי בני  16 ואלון בן 13.

כשהגדולים היו קטנים, בשנה אחרי שעמירם נהרג, הייתי אמא די גרועה. הייתי במצוקה. אבל כנראה שהכל הסתדר די מהר, גם בזכות האבא שגידל אותם, ויצאו לי ילדים ממש בסדר. האמת היא שהאמהות שלי לא השתנתה עם השנים. אני תמיד הייתי אמא שמאוד מקפידה, יש סדר יום מאוד מסודר. אני אמא שמחזיקה קצר אבל שגם משחררת כשצריך. יש אצלנו שעות שינה ברורות ותמיד היו גבולות מאוד ברורים אצלנו בבית. זה עבד לשמחתי.

 

הילדים משתדלים שאף אחד מאיתנו לא יגיע לבית הספר, אם זה לא ממש חשוב.

הילדים לא ממש מאושרים מזה ששנינו מפורסמים. הם משתדלים למשל שאף אחד מאיתנו לא יגיע לבית הספר אם זה לא ממש חשוב. אחד הבנים שלי ביקש שלא נבוא לטקס סיום הטירונות שלו כי לא רצה שידעו שהוא הבן שלנו. בגלל הצניעות שלו. זה ממש לא קל. זה קשה לפעמים, אבל מכבדים את רצונם. מצד שני מעניין להם בחיים. יש לזה יתרונות ויש חסרונות.

 

יש לי 3-4 חברות טובות וצפופות.

לא מהילדות. ארבעתן נשות קריירה שמשלבות את האמהות עם הקריירה. אנחנו מאוד מעורבות אחת  בחיים של השניה, יודעות הכל אחת על השניה ונעזרות כשיש צורך. במשברים הטלפונים רצים, אנחנו מדברות ומלבנות עניינים .כל אחת תומכת  מהכיוון ומהתחומים שלה.

הסיפור על המעורבות שלי  בחיים הפוליטים של בעלי הוא אגדה אורבנית.

התרומה שלי מסתכמת בזה שאני עומדת מחוץ לדלת ומקשיבה. אני לא מעורבת מאוד בחיים הפוליטיים של בעלי. לפני 12 - 10 שנים הייתי יותר מעורבת. בשנים האחרונות אני נכנסת לתמונה רק לפני בחירות. ככה, ביום יום, אני ממש ממודרת. בעיקר כיוון שאין לו כוח או חשק לדבר על עבודה בבית. הרבה פעמים אומרים לי:"מה לא ידעת שהוא עשה ככה וככה ?! שהוא היה שם או שם?! ואני לא ידעתי.

רק לפני פריימריז אני מתגייסת. יש הפרדה מוחלטת בין הקריירה שלו לחיים האישיים שלנו וגם להפך. הוא לא מעורב בשלי ואני לא מעורבת בשלו.  תראי, אנחנו זוג- כשצריך עצה אנחנו נותנים אחד לשני, מפרגנים אחד לשני ולפעמים גם מעירים, אם יש מה להעיר. ביקורת בונה זה תמיד חשוב.

 

פאוור קאפל זה מונח שלא מתאים לנו. שנינו אנשים מאוד לא כוחניים למרות הסטיגמה והתדמית.

פאוור קאפל-  זה סוג של כותרת. אבל כשאת חיה עם מישהו את לא מרגישה פאואר קאפל, אנחנו לא מרגישים פאואר קאפל. שנינו משתדלים לעשות טוב לאנשים ועוזרים להמון אנשים. וזהו. אנחנו אנשים שמנהלים את החיים בצורה פשוטה בלי לנפנף בשום דבר, מעבר לאיכויות שלנו כבני אדם.

 

אני לא מגדירה את עצמי כאישה דעתנית. אני אדם דעתני כמו שסילבן  הוא אדם דעתני.

ברגע שאת מחליטה שאת כזו, את אדם כזה, ולא אישה כזו. זה לא משנה אם את אישה או גבר. ואגב, גם נשים שרוצות להיות עקרות בית או יותר פאסיביות זה סבבה בעיני. זה עניין של מי אתה ומי אתה בוחר להיות. 

לא ראיתי את ה"אח הגדול" מעולם. אני רואה רק סדרות מתח.

אם אין רצח או בלש זה לא מעניין אותי. היה מאוד נחמד בבית "האח הגדול". בגלל שלא ראיתי את התוכנית הזו מעולם, ביקשתי מהחברים בפייסבוק ומהבת שלי שהיא היחידה בבית שרואה את זה, שישלחו לי עדכונים. פגשתי שם  בבית את ליהיא והיא נראתה לי בחורה נחמדה. אני לא יודעת ולא מכירה את כל סיפור השקשוקה הרומנטית שם. יש לי שם מכרה אחת - דנה. אנחנו מכירות מזה שהיא הפיקה את אירועי העמותה שלנו בהתנדבות. היה נחמד. אבל אני לא הייתי נכנסת לבית "האח הגדול"  באמת. היתה לי נציגה שם פעם, כוכי מרדכי, שאמרה שהיה מאוד מאוד קשה. 

 

באתי לבית ה"אח הגדול" כדי לקדם מה שחשוב לי.

נכנסתי  כדי לקדם את עמותות "חום" שאוספת כסף לילדים שאין להם אוכל, שאני עומדת בראשה כבר שלוש - ארבע שנים.  לפני כן הייתי יו"ר  עמותת "אל סם". אני בורכתי, ואני רוצה לעזור לאנשים שלא בורכו כמוני.

 

 

שואלת רות אלוני בפייסבוק של  Onlife:

את כותבת בצורה מאד גלויה וחושפנית בפייסבוק. זה לא יוצר לך בעיות?

 

 

עד לפני שנה וחצי לא היה לי מחשב. פחדתי לפתוח מחשב. אם הייתי אומרת לי שיהיה  טוויטר הייתי אומרת שאת הוזה.

אני מאוד פעילה בפייסבוק - מי שחשף אותי לטכנולוגיה זה השותף שלי זכי רכיב.  עד לפני שנה וחצי לא היה לי מחשב. פחדתי לפתוח מחשב ואם היית אומרת לי שיהיה לי מחשב וטוויטר הייתי אומרת לך שאת הוזה. אני אוהבת את זה כי זו במה מצוינת בשבילי להביע את הדעות  האמיתיות שלי. עד הסוף. ברדיו אני לא יכולה ללכת עד הסוף כי אני משדרת ברדיו ממלכתי. ב"ידיעות אחרונות" אני לא יכולה להביע דעותיי עד הסוף כי העיתון שלי ואני לא רוצה שישייכו את  הדעות שלי לעיתון. בפייסבוק אני יכולה. אני מקבלת בדרך כלל תגובות בסדר. וגם אם לא, אני משאירה אותן.