לאחרונה אני מבקר בקבוצות פייסבוק של פמיניסטיות רדיקליות שמתנגדות לקהילת הפיתוי. אני עושה את זה בשביל לנסות ולהבין מהיכן נובעים הפחד והשנאה שלהן כלפי אנשים שמוכנים להשקיע כל כך הרבה בשיפור עצמי בשביל להתקרב ולהיות עם נשים. בזמן האחרון קראתי מאמרים וטוקבקים ואפילו הגבתי לכמה פמיניסטיות רדיקליות, אלא שתוך כדי השיח הבנתי שלפעמים אנחנו אומרים אותן מילים אבל מתכוונים לדברים אחרים.

 

לדוגמא, המילה חיזור. בשבילי חיזור הוא סיטואציה אנושית בה איש רודף אחרי אישה. הוא רוצה להיות איתה ומנסה לשכנע אותה לאמץ דעה או אמונה חדשה – שהם מתאימים. אני אחזור על זה: הוא מנסה לשכנע אותה כי בבסיס הם לא ממש מכירים – ואין סיבה שהם ירצו וידעו אותו דבר. זה נראה ברור לגמרי, אלא שאחת מהרדיקליות בפייסבוק ביקשה להגדיר בפניי חיזור בדרך אחרת. לטענתה חיזור לא-פלילי הוא כזה בו שני הצדדים רוצים אותו דבר.

זה לא פיק-אפ, זה פיק-דאון

 

הלו! התאהבות זה לא פסנתר שנופל עלייך מהשמיים כמו בסרט מצויר. התאהבות זה תהליך: כמו חיטה שמבשילה, יין המשביח בחבית עץ, או עוגת שמרים שתופחת בתנור. לא ברור אם יש טעם באותו חיזור-ריקוד חושני, איטי ומלא רמזים, אבל מה שבטוח הוא שאין טעם בלעדיו. לעניות דעתי, רק סבל יגרם מהפיכת החיזור הקסום והמרגש לפלילי ופוגעני. יוצא לי לבלות הרבה במה שנקרא במרכאות  'פיק-אפ בארים'.

 

למה במרכאות? כי באותם ה'פיק-אפ בארים' אף אחד לא עושה שום פיק-אפ. מהצד זה נראה כמו בית כנסת: הגברים עומדים צמוד לקיר עם כוס משקה ביד, הבנות יושבות על הבר ומשוחחות אחת עם השניה. ישנם חילופי מבטים, חיוכים מבוישים אך לא יותר מכך. שום צד לא מעיז לנקוט יוזמה ובסופו של דבר כולם חוזרים הביתה בודדים. עכשיו, אני שואל את אותן ה"פמינסטיות": האם הנשים שיושבות על הבר אמורות לקום ולגשת לגבר שמוצא חן בעיניהם? בעיני התשובה היא ממש לא.

במקום להקל על הגברים, נשים עושות ההיפך

 

ממה פוחדים הגברים? התפקיד המסורתי של הגבר בתהליך החיזור הוא ליזום, לגשת, לנסות ולהעיז. לזרוק כמה מילים ולנסות לפתח שיחה קצרה. הבעיה היא שהגברים בימינו שכחו לגמרי איך עושים זאת, ואם הם לא שכחו אז כנראה שהסיבה שהם לא עושים זאת כי הם מ-פ-ח-ד-י-ם. ממה מפחדים הגברים? הם מפחדים להביך את עצמם בפומבי, מפחדים לקבל דחייה, מפחדים להיתקע בלי המילים הנכונות.

 

חוקרים של פסיכולוגיה חברתית מצביעים על קיומו של "אפקט הזרקור". זהו שם שניתן לנטייה של בני אדם להגזים בהערכת המידה שבה מעשיהם והופעתם בולטים לאחרים. בעיני, אפקט זה מתעצם בסביבה חברתית דחוסה וגברים מרגישים את קיומו של הלחץ החברתי שמעיק עליהם. הייתי מצפה מהנשים שיקלו על הגברים שעל כתפיהם מוטלת המשימה להתגבר על החששות, החרדות והמבוכות, אבל עתה צצה לה קבוצה חדשה של נשים שעושות בדיוק את ההפך.

בנות, איבדתן פרופורציות

 

אותן נשים, יוצאות בהתקפה נמרצת על גברים שמעיזים לפרוץ את הפחד ולגשת. הן יוצאות במסרים לתקשורת כי חיזור זה רע, וספק זה רע, ושדפיקות לב ופרפרים בבטן הם סימן שצריכים לעוף משם, ולא סימן לכך שאתה צריך להעיז ולקחת את הצעד הראשון. הפתרון הוא להחזיר את התחום האפור. בעולם בלי מרירות ושנאת גברים, גם לנשים יהיה קל יותר למצוא אהבה ואושר. הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות בעולם שאין בו מסתורין, סיכון ותשוקה. אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות במציאות בה בשביל להתנשק או לשכב נצטרך אישור בכתב. בדיוק כפי שאף אחד לא רוצה לחיות בעולם בו סוטים אמיתיים מסתובבים ברחובות ועושים בגופן של נשים ככל העולה על רוחם.

 

פיתוי הוא לא מדע, כמו שאהבה היא לא תרגיל בחשבון. לפעמים טועים, לפעמים מגזימים ומפרשים לא נכון את הרצונות של הצד השני. זה חלק ממציאות אנושית נורמלית לחלוטין הקרויה חיזור. לאותן בנות המתנגדות לחיזור אני אומר: איבדתן פרופורציות וחלק מכן כבר לא מוכנות להכיר באפור, רק בשחור ולבן.