באשדוד מתקיים היום (שני, 14.2) כנס ראשון מסוגו בארץ, שמטרתו לקדם ערים לידידותיות לנשים ברחבי הארץ. ניסינו לברר עם ד"ר אורלי בנימין, מרצה בכירה בתכנית ללימודי מגדר והמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן מה עומד מאחורי היוזמה.

 

עיר ידידותית לנשים. מה זה בכלל?

"הדגש כאן הוא על כך שנשים צריכות להיות מעורבות בביקורת ובתרומה למדיניות העירונית", מסבירה בנימין, "ומצד שני חשיבה שהמדיניות העירונית חשובה מאוד לחיים של נשים בהיבטים של בטיחות ונגישות".

הרעיון בא לידי ביטוי בארבעה תחומים:
 

1. נגישות בטוחה - לעתים קרובות הנשים הן אלה שמופקדות על הטיפול במשפחות – מה שכולל כמובן הגעה למוסדות החינוך ולמרפאות, עירייה, רווחה – איפה נמצאים השירותים האלה, והאם בדרך שהן עוברות יש מספיק תאורה, שומרי מקוף, ואמצעי תחבורה זולים.
 

2. תעסוקה, כולל ציבור מחפשות העבודה, וגם עצמאיות – מה הרשות המקומית יכולה לעשות לטובת כל אחת מהאוכלוסיות האלה.
 

3. חינוך – בדגש על נערות והעצמה שלהן במובן של שחרור מדעות קדומות, מה שמכונה "תכנית הלימודים הסמויה".
 

4. רב תרבותיות, כאן הדגש על הקשר עם המורשת האתנית שאפיינה את הנשים בדורות הקודמים – אם נאפשר לנשים להתחבר למורשת ממקום של גאווה, נחזק נערות ונשים גם מבחינת הקשר הבין דורי, אבל במיוחד מבחינת האפשרות למתן תופעות של אלימות אתנית.

דוגמה טובה לעיר שכבר ביצעה פרויקט כזה היא סיאול, שהצליחה בתקופה קצרה להפעיל כ-90 פרויקטים, הבולטים שבהם היו הפיכה של כל השירותים הציבוריים בעיר לנקיים ונוחים לשימוש לנשים ואימהות, וכן פרויקט שעוזר לנשים שלא הצליחו לחזור לעבודה לאחר לידה. מיפו את היכולות של הנשים ועשו רישות תעסוקתי באמצעות מודלים שפיתחו עבור הצורך הספציפי הזה. סיאול קיבלה את פרס האיחוד האירופי שראה בפרויקט דוגמה לשירות עירוני יעיל וקשוב.

 

איפה זה יכול להצליח בארץ?

"למשל מפעל ההזנה לילדים, ומערך ההסעה לילדים בעלי צרכים מיוחדים. בשני הפרויקטים אפשר לראות את הבעייתיות בהפעלתם, שהיא פועל יוצא של אי התייחסות לשאלה אילו נשים יכלו לעבוד בהפעלה של הפרויקטים האלה: במפעל ההזנה מבקר המדינה מצא שהרבה מאוד ילדים לא הצליחו לקבל מזון, גם משום שהרשות המקומית נדרשה להעמיד מערך שלם של בדיקת הכנסה – אם לא היו עושים את זה בצורה דיפרנציאלית לא היו יוצרים שיתוק של הפרויקט.

 

בעיה נוספת היא באיכות המזון, שלוקה מבחינה בריאותית – בעיה שהייתה נפתרת אם הפרויקט היה מתבצע ברמה המקומית על ידי נשים שמבשלות ומתפרנסות בכבוד במשרות שנמצאות בתוך המרחב העירוני – ועושות זאת בצורה שתהיה מיטבית עבור הילדים.

 

בהסעות בחינוך המיוחד מעסיקים מלוות בצורה מצומצמת ובתנאים בעייתיים, הילדים מקובצים יחד וממילא קשה להם. עד שהם כבר יוצרים קשר עם המלווה, היא נשברת ובורחת לאחר 4 מפגשים כי הילדים הולכים מכות באוטובוס והיא לא רוצה להתמודד עם זה כי תנאי העסקה שלה גרועים".

מאיפה בא הרעיון?

"בכל העולם יש תהליכי שינוי מרשימים של מה שקורה לנשים בפן המשפחתי ושל העבודה, אבל המדיניות הציבורית שנחקקת ממשיכה להתעלם מנקודת המבט הנשית, פמיניסטיות גאוגרפיות החלו לדבר על איך להגן על נשים אלימות בתכנון ערים. השאיפה היא שנקודת מבט מגדרית תוטמע לתוך כל היבט של מדיניות ציבורית – ולכן חייבים לשתף נשים בתהליכים".

 

מה מתוכנן להתבצע בפרויקט בארץ?

"אנחנו מתחילים קודם כל בחיזוק המודעות לכך שיש פרויקטים, והשאלה איזה פרויקט יתרחש בכל רשות בעצם תלויה במהלכים המקומיים כמו. פיתחנו במרכז דפנה תהליך של למידה דיאלוגית שבו אנו מלמדים נשים איך להתחיל להפעיל את הפרויקט, אחר כך מגיע שלב איסוף הידע מנשים שחיות ברשות המקומית ובשלב שלישי הקשר מול פרנסי העיר – הקמה של ועדה, התחזקות של ידע ובעיקר דיאלוג".  

 

לדברי ד"ר בנימין, אין מדדים מדוייקים לבדיקת יעילות הפרויקט אולם "לרכישת ידע והפצת ידע יש ערך בפני עצמן, וכך גם ליצירת מנגנוני שקיפות - כמו לבדוק זכייה במכרז בהתנייה להעדפה של נשים תושבות העיר או בתנאים הוגנים לנשים. המטרה היא לאורך זמן לחלחל אל השיח העירוני, בתהליך מאוד איטי שבו התושבות מתגייסות כדי לקדם את התהליך".

 

מה התושבות בערים יכולות לעשות?

"לקחת על עצמן מעורבות במועצת הנשים של העיר – בהרבה רשויות יש מועצת נשים שמונהגת על ידי הממונה על מעמד האישה בעיר – ושם להתחיל לקיים את הדיאלוג לקראת ביסוס פניה לראש הראשות המקומית כדי להפעיל פרויקט כזה.

המטרה היא ליצור מרחב שבו נשים פועלות יחד – עירוב נשים בעשייה הציבורית כדרך לחזק את הייצוג שלהן במועצות המקומיות ובעירייה".