"אני לא אחשוב על זה היום, אני אחשוב על זה מחר". לראשונה קראתי את המשפט הזה בערך בגיל 12, ספונה בכורסה עמוקה בסלון ביתה של סבתא שלי, מכוסה עם כרבולית כעורה ומעקצצת (כי ככה זה היה באוקראינה, הכרבוליות היו מעקצצות ובצבעים כעורים), עם "חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל ביד, חיה את חייה של סקרלט אוהרה, היפיפייה מאטלנטה של אמצע המאה ה-19.

נערה בת 16 מאוהבת בגבר שלא נענה לה, מתחתנת עם הבחור הראשון שהיא פוגשת, כדי לעשות לאהובה דווקא. ואז מתחילה המלחמה. מלחמת אזרחים עקובה מדם, מלחמת אחים. משפחתה של סקרלט מתפרקת ומהר מאד היא מוצאת את עצמה נאבקת כדי לשרוד ועושה דברים פסולים מבחינה מוסרית - לשקר, לגנוב - כי בהמטרה מקדשת את האמצעים, לא?

למדתי לקרוא בגיל 3.5 (ילדה חולנית שישבה בבית חודשים ארוכים, כי חששו לשלוח אותי לגן, כדי שלא תחלה שוב) ומאז אני תולעת ספרים. גיבורים רבים חלפו לנגד עיני, אבל סקרלט הייתה הראשונה שהרגשתי שהיא אמיתית, שיש משהו אחר חוץ מדפי נייר האלה. משהו שאני יכולה לקחת איתי לחיים. לקח לי זמן להבין שאני אוהבת אותה כי היא לא מושלמת. היא אנושית. יש בה אש. עקשנות. רצון לנצח ולהצליח למרות כל המכשולים ומוכנות להקריב דברים, בלי לפקפק במוסריות של עצמה וכן- למה לחשוב על זה היום אם אפשר לחשוב על זה מחר?

ההדחקה

קודם כל, סקרלט אוהרה לימדה אותי להדחיק. בעצם, כל המשפחה שלי אהבה הדחקה. למה להתמודד עם דרמה בחיים? הכל חייב להיות מושלם למראה כלפי חוץ. ומה שלא מושלם – מדחיקים, לא מדברים עליו ואולי זה יעבור. לא תיארתי לעצמי כמה הרסני זה יכול להיות. למדתי להדחיק כמו אלופת עולם. עד שהבנתי שבסוף כל הדחקה מחכה לי ההתמודדות, שלחיות על זמן שאול זה לא פתרון ואם מדחיקים, שום דבר לא נעלם והסטירה שאקבל מהחיים תהיה הרבה יותר כואבת. למדתי את זה על בשרי ומאז אני לא מדחיקה יותר כלום.

מטרה ואמצעים

כאשר הייתי בשפל כלכלי אחרי שהתגרשתי, ולא פעם נאלצתי לחשוב מה עדיף לקנות – נורופן לילד או לחם וחלב הביתה, תמיד נזכרתי במשפט אחר של סקרלט בסרט: אחרי שהיא חוזרת לבית ילדותה, היא עומדת בשדה חרוש, מוצאת בין רגבי האדמה ירק נשכח, נוגסת בו כשהוא מלוכלך ומלא בוץ, מרימה את עיניה לשמים ונשבעת: "אני לעולם לא אהיה רעבה שוב". פעם אחרי פעם הבטחתי לעצמי שלעולם לא ארעב ולא אתן לילד שלי לרעוב. שאעשה הכל, כדי שיהיה לנו כסף לא רק לנורופן ולחם, אלא גם לטיולים וטיסות לחו"ל. זה לקח לי זמן. למרבה המזל, לא נאלצתי לנקוט באמצעים קיצוניים, אם כי אני מודה, כמה פעמים שקלתי זאת. אני זוכרת איך חיפשתי בעיתון מודעה "דרושים תורמי כליה" או "מחפשת ספונסר עשיר?". עיגלתי פינות. זה לא שלא היו דברים בדרך שלא הייתי גאה בהם. אבל בסופו של דבר הבנתי שלא כל אמצעי כשר להשגת מטרה.

הם ידברו עליך

עוברות שנים, סקרלט עדיין מאוהבת באשלי, ואפילו מצליחה לגרום לו לנשק אותה בחזרה, במנסרה שהם מנהלים בשותפות. שניהם נתפסים על ידי שכנה סקרנית ורכלנית. באותו ערב לאשלי יש יום הולדת. סקרלט מוזמנת. היא לא מעוניינת להגיע, אבל רט בטלר, בעלה, איש שאוהב אותה והיא נמצאת איתו רק מטעמי נוחות, מתעקש. הוא מכריח אותה ללבוש את השמלה המפוארת ביותר שלה, השמלה האדומה, ושולח אותה לגוב אריות, של הנשים הזועמות שכמובן כבר דנו בפרטי פרטים בתקרית. היא עומדת שם, תחת מבטיהן המצליבים, יותר גרועים מסקילה באבנים. היא עומדת שם למרות הכל, עם ראש מורם וגב זקוף. לא עשיתי שום דבר ממה שסקרלט עשתה, אבל מבטים צולבים לא זרים לי. מבטים וירטואליים, שיפוטיים, אבנים בדמות תגובות רעילות וטוקבקים. פעם נהגתי להיזכר בסצנה של השמלה האדומה, ליישר את הגב, להרים את הראש ולהיכנס לכוננות ספיגה. היום אני עדיין מוקסמת מהסצנה הזאת אבל החלטתי שדווקא בא לי שידעו שאני נפגעת. זה לא עושה אותי פחות חזקה.

חלף עם הרוח

תכלס, יקירתי

סצנת הסיום, אחת הסצנות המפורסמות בקולנוע. סקרלט מבינה שהיא בעצם לא צריכה את אשלי, שבינתיים התאלמן ואיבד מכל אטרקטיביות שלו. סקרלט, הציידת, הלוחמת, מגלה שמה שהלהיט אותה זה רק התהליך עצמו. ועכשיו היא תקועה עם התוצאה. יתרה מזו, היא מתוודה באהבתה לרט, בעלה. אבל לו כבר נמאס והוא עוזב אותה. תכלס, יקירתי, אני לא שם עליך. ויוצא אל הלילה הגשום. Frankly, my dear, I don’t give a damn.

אני יודעת שהיא ואני דומות. פעמים רבות תוך כדי שאני חותרת למטרה הבאה שלי, אני מזניחה דברים מסביב. דברים ואנשים. בדרך כלל אלה אנשים הכי קרובים. אני לומדת לא לעשות זאת. מצד שני, להרגיש פתאום שאת בקדמת הבמה ויודעת סוף סוף שאת אוהבת את עצמך ולא חייבת דין וחשבון לאף אחד – אין תחושה משכרת מזו.

כן, היא ואני דומות. היא מלווה אותי כבר כמעט 30 שנה. היא הייתה סוג של חונכת שלי. אולי היא לא תמיד צדקה, או הייתה חמומת מוח מדי, אבל סמכתי עליה, למדתי להקשיב לה, גם אם זו הקשבה סלקטיבית. אחריה פגשתי נשים מעוררות השראה רבות. נשים שהן בשר ודם ולא דמויות מהספר. אבל סקרלט היא הראשונה ואת הראשונה לא שוכחות.

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp