נעים מאוד, אני רעות. בספטמבר אהיה בת 17. אני רוצה לבקש ממך שתדמייני שאת יוצאת מהבית שלך אל הרחוב, ומיד עוצרת אותך אישה ואומרת לך "וואו איזה שיער יפה, זה אמיתי? זאת פאה?". את אומרות תודה וממשיכת ללכת, את פונה לרחוב אחר ואז צועק אליך גבר שמבוגר ממך בלפחות 35 שנים ויושב על ספסל עם רגליים מפוסקות וחיוך "מתולתלת, בואי לפה רגע".

את הולכת מהר ומחליטה להיכנס לחנות.

בחנות, המוכרת מחליטה להפסיק לרגע את עבודתה ולשחק לך בשיער, היא שואלת "מה את שמה בשיער? איזה מרכך?", אחרי כמה פעמים שהיא לטפה לך את השיער היא נזכרת לשאול "אפשר לגעת?" אבל זה כבר מאוחר מידי, היא כבר עשתה זאת.

"איזה שיער יפה, זה אמיתי?" רעות בית הלחמי

"איזה שיער יפה, זה אמיתי?" רעות בית הלחמי

את יוצאת מהחנות, את כבר רגילה לזה שלא שואלים אותך אם את רוצה שייגעו בשיער שלך או לא. כבר מתחיל להחשיך, ואת הולכת לקולנוע.

את יושבת בכיסא ומאחוריך יושבים כמה בני נוער, הם מדברים ביניהם וצוחקים ואז מחליטים למשוך לך בשיער. את מסתובבת ומבקשת שיפסיקו אבל הם ממשיכים, ואת כבר רגילה אז את מתעלמת ומנסה לראות את הסרט.

הסרט נגמר, ואת, שוב, יוצאת לרחוב.

ברחוב אם ובתה ניגשות אליך, האם מיד מתחילה לשחק בשיער שלך "איך גרמת לו להיראות ככה? את שמה קרם שיער? איך את מסתרקת?". הפעם נמאס לך, את מתעלמות וממשיכה ללכת. בתגובה, היא צועקת לכיוונך "למה את הולכת!? תגידי תודה! את ילדה חסרת נימוס!"

את מתלבטת, אבל ממשיכה ללכת, זאת הפעם האחרונה שתתני למישהו להפר את הזכות הבסיסית שלך למרחב אישי ולפרטיות.

לאחר שדמיינת, אני רוצה לספר לך שאני מתולתלת ושכל סיטואציה וציטוט שכתבתי לעיל הם חלק קטן מהחיים שלי כמתולתלת.

אני אוהבת את השיער שלי, הוא חלק ממני ואני גאה ללכת איתו ברחוב. אבל נמאס לי שאנשים זרים נוגעים לי בשיער ושואלים אותי שאלות, אני לא "פינת ליטוף" ולעולם לא אהיה.

אני לא פינת ליטוף. רעות בית הלחמי

אני לא פינת ליטוף. רעות בית הלחמי

להיות מתולתלת זה לא פשוט, אנחנו, הבנות ולעתים גם הבנים, עם רעמת השיער, סובלות הטרדות כאלו מידי יום.

כך לדוגמא, ביסודי, ילדים צחקו ואמרו שהשיער שלי "מלוכלך", בחטיבה, ילדים קראו לי "גוש פרווה" ואמרו שאני נראית כמו כבשה; ואפילו השנה, בתיכון, מורה לא הבינה למה סירבתי לעבור אחורה, אחרי שהיא אמרה "התלתלים שלך מפריעים למי שמאחוריך, תעברי אחורה בבקשה" ואני עניתי שמי שמאחורי יכול לעבור קדימה, כי יש מספיק מקום.

לפעמים, אני מרגישה מוטרדת, כי אני יושבת במסעדה ומי שבשולחן לידי בוהה לי בשיער במשך כמה דקות ואז ניגש ומסביר לי שהוא "הסתכל כי השיער שלי מיוחד", או שאני הולכת לטיול ומישהו מצלם את השיער שלי ללא רשותי. ושאלות גסות מאנשים זרים ברחוב כמו: "איך את מתקלחת עם השיער הזה"?

"אני יכול לקבל את התסרוקת שלך"?

"לא נתקע לך האוכל בשיער"?

מרגישה מוטרדת. רעות בית הלחמי

מרגישה מוטרדת. רעות בית הלחמי

לאחרונה מתרחש שינוי מדהים: כתוצאה של מאבק ארוך של מתולתלות רבות בארץ ובעולם, אני רואה יותר ויותר בנות שמפסיקות לעשות החלקות, למרות הלחץ העצום שמופעל עלינו מהרגע שמתחילים לצמוח תלתלים על הראש, ולמרות שהנורמה היא להחליק, לצבוע, לשנות את איך שאנחנו נראות בשביל "להיות יותר יפות".

אבל השינוי הזה הוא לא "רמזור ירוק" לאנשים זרים להעיר הערות, לשאול שאלות אישיות או לגעת לנו בשיער, רק כי אנחנו מתולתלות. אפילו בתאילנד, איפה שאין תלתלים לאף אחד/ת, לא נגעו לי בשיער!

כל מי שקרא/ה את הטור הזה, נא לזכור את כל מה שכתבתי כאן: תחשבו לשנייה לפני שאתן עושות משהו שעלול לפגוע, להכעיס או להטריד מישהי אחרת. תזכרו שאתן לא היחידות שניגשות, ששואלות ושנוגעות, ושכמוכן יש עוד עשרות. לפעמים עשרות ביום.

אחרי שקראתן וקראתם, אני מקווה שאוכל ללכת למסעדה, לבית הקולנוע או סתם להסתובב ברחוב, מבלי שיפרו את הפרטיות ואת המרחב האישי שלי.

 

ולמתולתלות כמוני: התלתלים שלנו, השיער המקורזל, המתולתל, הגלי, האפרו, הם כולם מהממים!