בתור מישהי שבילתה את עשור העשרים שלה ברוב הברים בתל אביב, קצת מביך אותי לספר שלא שתיתי אלכוהול כמעט שנה. אני לא סאחית עדיין, אבל בואו נגיד שהמקום היחידי אליו אני אצא מהבית אחרי השעה תשע בערב, הוא גינת הכלבים. מקומות הבילוי שלי הצטמצמו. אין לי סבלנות לשיכורים ומסיבות דחוקות ואני לא שומעת שום דבר כשהמוזיקה המוזרה הזאת צורחת לי בתוך האוזן. וזה כמעט ולא חסר לי. קיימים מקרים בודדים בהם צצה לי איזו מחשבה סוררת באמצע היום להציע לשותפה שלי לצאת לשתות בערב. לפעמים אני אפילו באמת עושה את זה, ואז מתחרטת ומשכנעת אותה שגם היא עייפה. כמו כן, נרשם אירוע בודד בהיסטוריה בו הוצאתי את מלוא התכנית לפועל, נגררתי במונית לג'אספר ובבוקר למחרת מעדתי על שקיות העיניים שלי בדרך למקלחת. כן, מסתבר שמה שהתאים לי אז, עושה לי צרבות היום. העשור הזה מלא בהרפתקאות, למידה והתפתחות אישית. קיבלתי את כל הניקוד האפשרי במדד הבחירות הלא נכונות, ובין התוצאה הגבוהה ביותר לתוצאה הנמוכה ביותר, יש אפס חרטה.

כמו כל דבר שאני עושה בחיים, גם כאן פתחתי חזק. גיל 21. דירת שותפים ברחוב לילינבלום ועבודה כברמנית ליד הבית. נזקקתי לכלום זמן כדי לקעקע את עצמי בהתאם, להכיר את בעלי המקומות "השווים" באזור ומשם פרחתי לשיחות עומק שיכורות עם אנשים שאני לא באמת מכירה. בחיי הלילה אין חצאים. או שאתה חי אותם, או שאתה לא. ביחד עם שעות השינה ההזויות מגיעה טוטאליות מסוימת ושאף אחד לא ישקר לכם אחרת. וחוץ מזה, זה דורש התמדה. לצרוך כמויות מסחריות של אלכוהול תוך כדי שימוש בסמים קלים/קשים ולהעמיד פנים כאילו באמת אכפת לי איך קוראים ללקוחה הקבועה של המקום ולחברות הסנוביות שלה, זו אומנות. זה כיף להיות מרכז תשומת לב כמו שזה כיף להגשים חלומות מיותרים. כל אישה בת גילי צפתה בכל פרקי סקס והעיר הגדולה בשקיקה ענקית להיות מיס ברדשו ולקנות ג'ימי צ'ו על משכורת של טור בעיתון. השנים מביאות איתן התפכחות מסוימת והבנה שלא כולם משלמים על טורים ואלו שכן, יממנו לך מקסימום כפכפים.

ההיי לייט שלי היה בתקופה שעבדתי באליעזר. למרות המתיחות הילדותית ביני לבין שאר הברמניות, מאוד אהבתי את הצוות. בימי החופש שלי נהגתי להגיע כדי לשבת ולשתות בחינם. באחד הערבים התיישב לידי הבחור הכי יפה במקום. ניסיתי לשמר את פוזת ה"ראיתי אלף כמוך" ולא צחקתי מהבדיחות שלו. קרות סובייטית והתנשאות במידה, כך למדתי על בשרי, הן טרן און עבור הגברים התל אביבים. את הציניות שמתלווה לכל התהליך גיליתי דרך שברונות לב קטנים-גדולים. עזבנו לסבב ברים קצת אחרי חצות ואותו לילה כלל כל דבר אפשרי. בשני המקומות הבאים בתור זיהו אותי עוד בכניסה וזה נתן לי בדיוק את האגו בוסט שהייתי צריכה בשביל לקבל ממנו גושפנקא סופית להיותי מאאאגניבה.

שתינו, עשינו שאכטות ולקראת הזריחה הורדנו אפילו שורה או שתיים. רקדתי כמו משוגעת לצד בודדות אחרות בעולם שכולו לא אמיתי. זה לא כזה הישג להישאר יפה וחטובה כשרוב התזונה שלך היא בדידות. כשהגיע בוקר והאדמה החלה להסתובב, פרשנו לדירה המעופשת שלו בנווה צדק. שכבנו, אני לא זוכרת איך היה, וצעדתי את הווק אוף שיים בגאווה גדולה, בזמן שהוא עוד ישן. אין ריקנות גדולה יותר מהתפוגגות האשליה. כל פרידה או שינוי שמביאים איתם חוסר וכאב, הם סופו של בלון שלא בהכרח רצינו לפוצץ. ושנות העשרים מלאות בכאלה. זיגזגים מהפח אל הפחת, התנסויות, הרפתקאות והחלטות חסרות אחריות שלעולם לא הייתי מעיזה לעשות עכשיו. פתחתי את הדלת הבייתה וצנחתי למיטה. בלי להוריד איפור, בלי המטאפורה הזו שבה שוטפים ממך את היום במקלחת ובעיקר בלי להסתכל לאחור. ישנתי עד הערב וכשקמתי דפדפתי את אתמול כדי לפנות כמה דקות סחיות במחשבות על החוויה הבאה. אני לא זוכרת איך קוראים לו. הוא מעולם לא התקשר מאז, ואני לא ציפיתי.

אני מסיימת תכף את שנות העשרים וזה לא שאתעורר בן אדם חדש כשיגיע שלושים. כנראה שאמשיך לאחר לעבודה, לחיות במינוס ולשבת מול סטנדאפים של תום יער לתוך הלילה אבל לפחות אני אחרי דיוק וקבלה. כל התנסות מינית, שמחה, כאב, סוגי סמים, אלכוהול, עוני לתקופות ועבודות מזדמנות – כל זה הוא מיקוד. תוחלת החיים התארכה ויש לנו זכות אדירה להתחיל את החיים האמיתיים באיחור אופנתי. התקופה הזו היא פרייסלס למי שאנחנו באמת ומאסט עבור אלו שזקוקים לה כדי להתבגר. מעטים אלו שנולדים אוהבים את עצמם ויודעים בדיוק מי ומה הם רוצים להיות. עד לא מזמן אפילו קינאתי בהם, אבל לעולם לא הייתי מוותרת על התהליך.

בדייטים הגרועים באמת למדתי איך הגבר שלי צריך להיות, כשיצאתי עם בחורה הבנתי שאני לא לסבית, גרמתי לפיטורין שלי במקומות עבודה שבדיעבד הבנתי שסבלתי בהם והוצאתי אנשים רעילים מחיי. סדר העדיפויות שלי השתנה לחלוטין וערכים כמו משפחה ושלווה פנימית מקבלים תוקף גבוה יותר. להיות בן עשרים ומשהו משמעותו להיות צעיר. לבנות קרקע מספיק פוריה ויציבה כדי לקצור פירות בשלב מאוחר יותר. עכשיו, כשאני מפוכחת ועירומה מול עצמי, מגיע הזמן ליישם את כל מה שהעזתי לחלום עליו. אני לא מתגעגעת, לא מסתכלת לאחור וקצת מודה בלב – ברוך שפתרנו.