כשגילי נולדה הייתי בת 34 (וארבעה ימים, אבל מי סופר). כבר די ידעתי מי אני, הייתה לי עבודה שאהבתי (ושאני אוהבת עד עצם היום הזה) וזוגיות טובה ומשמחת (טפו, חמסה).

את ההלם חטפתי לא מייד בהתחלה. דווקא עם החיתולים והאמבטיות והאוכל הסתדרתי, למרות שאף פעם קודם לא החזקתי תינוק בידיים. כשרציתי לשאול משהו התקשרתי לחברה שילדה חודש לפני ובסך הכל הרגשתי בשליטה.

 

אבל אז חזרתי לעבודה, ועד מהרה הבנתי שלא באמת מעניין אף אחד שיש לי תינוקת קטנה בבית. טוב, זה לא מדויק. כיוון שאני עובדת ב"לאשה", שהוא באמת מקום עבודה נפלא (ותאמינו לי, אני לא מתחנפת), הייתה ועדיין יש לא מעט התחשבות ועזרה הדדית. ובכל זאת, היו תורנויות לעשות, ופרויקטים שחייבו שעות ארוכות מהרגיל, ועיתון שצריך לסגור, ובגן חיכתה פעוטה לאמא שתמיד מגיעה בשנייה האחרונה - אחרי שהתפללה כל הדרך, על סף דמעות, לאלוהי הכבישים, שרק לא יהיו פקקים כדי שלא תאחר לגן.

 

זה הרגע להודות, גם אם זה לא נעים, שלפני שהפכתי לאמא לא הייתה לי שום אמפתיה לקשיים של אמהות עובדות. נראה לי, כמי שנולדה לתוך הפמיניזם וגדלה אצל אמא עובדת, שזה לגמרי טבעי שאישה מנהלת קריירה והיא גם אמא, ולא הבנתי מה כל כך מסובך בזה.

 

כשהכרתי את מור אסאל, למשל, היו לה בבית פעוטות והיא הקפידה לעשות בעבודה רק את מה שהיא חייבת, ולא יותר. כששאלתי למה, היא אמרה שהיא פשוט לא יכולה. וכן, זה נראה לי אז משונה שבחורה כל כך מוכשרת מפגינה מה שנראה כמו כל כך מעט אמביציה (אגב, מהשנייה שהילדים  גדלו טיפונת יצאה פצצת האנרגיה הזו מהארון וההספקים שלה מעוררי קנאה. אבל זה כבר עניין אחר). 

 

 

אבל מהרגע שנהייתי אמא בעצמי, כבר לא יכולתי לחשוב ככה יותר. הבנתי בדיוק על מה מור דיברה ? על הקריעה (תרתי משמע) בין הילדים לעבודה - ושום פתרון שראיתי סביבי לא מצא חן בעיני: לא רציתי שהילדות שלי יגדלו עם מטפלות, וגם לא רציתי לשבת בבית. רציתי להיות גם אמא מצוינת, וגם עובדת למופת, וגם בת זוג נהדרת עם בית מתוקתק, אבל כשניסיתי לעשות את כל זה, ראיתי שאני מתפרקת.

 

לאט לאט, בדרך הקשה, התחלתי להבין שזה שאנחנו יכולות לעשות הכל, לא אומר שאנחנו גם חייבות לעשות הכל. שצריך לוותר לפעמים, לעגל פינות, להחליט שיש תקופות בחיים שבהן את עושה פחות ותקופות שבהן את מסתערת קדימה.

 

וככה גם כתבתי ביחד עם מור אסאל (שהפכה לחברה טובה שאין כמותה) את "מלידה עד גיל שנה ? המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק" (הוצאת מטר). התוכנית המקורית שלי הייתה לכתוב לבד, אבל כמה חודשים של גישושים הספיקו לי כדי להבין שלבד לא ייצא מזה ספר, והצעתי למור להצטרף. למזלי, היא הסכימה. זה בדיוק היה רגע כזה שבו הבנתי שאני לא יכולה הכל, וגם לא צריכה. שלפעמים אפשר להתפשר על התוכנית המקורית, ולהרוויח מזה משהו אחר (וכן, הרווחתי ובגדול, ואני לא מדברת על כסף).

 

את הספר הזה כתבנו כי היה חשוב לנו להעביר הלאה את הידע שצברנו, את התובנות והרעיונות. כי כל אחת מאיתנו זוכרת מצוין, אבל ממש, מתי בשנה הראשונה לאמהות היה לה קשה, מתי הרגישה לבד, ומתי עצה טובה הצילה אותה. אבל כתבנו אותו גם כי רצינו להגיד לאמהות החדשות שהן לא לבד: שרבות וטובות מתלבטות באותם  נושאים בדיוק, ושיש להן את הזכות המלאה לבחור רק את מה שמתאים להן בלי להצטרף למירוץ אחר האימהות המושלמת ולהתכחש לצרכים האמיתיים שלהן.

 

לכן, כשיועצת הנקה נחשבת אמרה שאסור לנו לכתוב שזה בסדר לא להיניק גם אם זה לא מתאים לך,  פשוט ויתרנו על שירותיה ופנינו ליועצת אחרת, מצוינת לא פחות אבל יותר רכה ומקבלת, שתייעץ לספר.  לכן, כתבנו שזה בסדר לחזור לעבודה מייד וזה גם בסדר להישאר עוד עם התינוק בבית ? גם אם הפנטזיות שלך על מסלול של אשת קריירה נדחות לעת עתה (ואולי אפילו משתנות).

 

ומעל לכל, היה לנו חשוב להעביר את המסר שזה יותר מבסדר לבקש עזרה. שאת לא חייבת לעשות הכל לבד ? גם אם לפני הלידה היית עושה את זה עם יד קשורה מאחור. שכשאת עושה משהו יחד, זה לא הופך את ההישגים שלך לפחותים: להיפך, זה הופך אותך ל"יותר". תשאלו אותי ואת מור: שתי אימהות שגידלו יחד ספר. אתן מוזמנות להיעזר גם בו: האהבה כבר בפנים.