"המציאות שלנו מזמנת לי, כעיתונאית, שליחות מדי יום. אין יום שבו אני לא מרגישה שהשיגרה מעניקה לי הזדמנות להתגייס לטובת משהו: לחשוף, לטפל, לסייע, לסקר.

 

אני קמה בבוקר והולכת לספר את הסיפור: פעם זה על ילדי עובדים זרים, פעם על מחדל בטחוני, פעם על מה שקשור בסל הבריאות ופעם בסקנדל הרמטכ"לות. כל נושא בסוף מביא אותי לגעת בלב ההוויה שלנו, בנושאים שבסופו של דבר האוורור שלהם כל כך קריטי לחיים טובים יותר פה.

 

אני בעצם לא צריכה מילים גדולות כדי להרגיש את המשמעות של מה שאני עושה. אני צריכה את שיחת הטלפון הבאה, את הפקס הבא, את הפגישה הבאה.

 

חשיפה היא לא בהכרח דבר טוב

אני יודעת לומר שחשיפת הסיפורים לא תמיד מביאה את השינוי המקווה ולא תמיד באופן מיידי. לפעמים אנחנו גורמים לנסיגה של שני צעדים אחורה שבעקבותיה יבוא צעד קדימה: לפעמים הממסד טוען שאם זה ייחשף ייגרם נזק גדול לביטחון המדינה, והשירותים החשאיים לא יוכלו לעשות את עבודתם כמו שצריך. הם צודקים- אבל בסופו של דבר התועלת עולה על הנזק.

 

לחברה חופשית כשלנו יש מחירים אבל אי אפשר בלעדיה: אתמול צילמתי בעיר קטנה בדרום בחור צעיר עם סיפור חיים קשה הנמצא כיום בצומת מסובך בחייו. הסיפור מעניין, חשוב ומרתק, וצריך לשמוע אותו, אבל ישנן דילמות מורכבות שנוגעות לחשיפה של הסיפור הזה ולהשלכות שלו על אותו בחור. במקרים כאלה צריך למצוא איך עושים את זה בצורה אתית ומצפונית.

 

אני אף פעם לא יודעת לומר מה יקרה בעקבות חשיפה והאם באמת יהיה שינוי. אני יכולה לתת שתי דוגמאות לנושאים שלא החלו בחשיפה עיתונאית, אבל העיתונות עזרה בהדגשתם ושימורם בתודעה הציבורית:

1. העוול שנגרם לתושבי גוש קטיף בעקבות ההתנתקות, האופן שבו המדינה השליכה אותם, לפי התחושה הסובייקטיבית שלהם.

2. התהליך שבו החברה מפנימה את הבעייתיות בחיכוך בין חיילים לבין האוכלוסיה האזרחית.

 

שני אלה לא החלו בחשיפה עיתונאית, אבל העיסוק התקשורתי המתמיד והשיטתי בהם  יוצר עד היום איזושהי הפנמה ומחולל תודעה.

אילנה דיין, שנבחרה לאישה המשפיעה ביותר בישראל בתחום התקשורת בפרויקט "100 הנשים של המאה"  מספרת על העבודה היומיומית, השגרתית, אבל החשובה מאין כמוה

הטרדות מיניות נחשפות בעיקר על ידי המשטרה ופחות על ידי תחקירים עיתונאיים

"רוב המקרים הבוטים של תקיפה מינית נחשפים בעקבות תלונות במשטרה ולא בעקבות תחקיר עיתונאי ולמרות זאת, אני משוכנעת שהעיסוק העיתונאי בנושאים אלה הביא לשינוי.

 

במשך שנים התבססה ההבנה שמה שקורה בד' אמות - בסוף זו תהיה מילה שלו מול מילה שלה. עם השנים הצלחנו לחולל שינוי: לשכנע שכדי להאמין לה, לא צריך שתתלבש כמו נזירה ותתנהג כמו אמא תרזה. עבר זמן עד שהתובנה הזאת נקלטה בתודעה - שהמתלוננת לא ממיטה על עצמה קלון או אשמה רק כי הלכה איתו הביתה בסוף הערב. זה לא מקנה לו  את הזכות לתקוף אותה.

 

כך עוד עדות ועוד מונולוג ועוד כתבה העמיקו את התודעה. כמו מים שמחלחלים לאט לאט.

 

תנו לי סיפור קטן כל יום, ולא סקופ גדול

"מהות העבודה שלנו אינה מורכבת מחשיפת סקופים ענקיים: צריך שיקרה צירוף מקרים כדי שפרשת שחיתות גדולה אכן תתפוצץ בעיתונות.  העיסוק בסיפורים הגדולים עלול לגבות מחירים כבדים כי כשאתה עוסק בסיפורים הגדולים הפקסים מתחילם לעבוד במרץ ולפלוט איומים מצד עורכי דין וצריך להיות מספיק אמיץ ולהתעקש . אני מכירה כמה עיתונאים שנושאים את צלקות הפקסים הללו על גופם עד היום.

 

אבל האתגר המתמשך אינו בסקופים הגדולים אלא בסיפורים היותר קטנים, אלה שהם אולי לא סקסיים, אבל חשוב מאוד להתעסק איתם. עם השנים אני מבינה שזה מה שעושה את השינוי.

 

תסתכלו על הדור הבא

"יש אישה צעירה שאני מסתכלת עליה בהערכה עצומה ואני רואה בה את מה שאני חושבת שחשוב שיהיה אצל כל עיתונאי:  שמה ליעד מודריק, מגל"צ, ואני רואה בה שני דברים חשובים:

1. אינטליגנציה ורוחב אופקים, רצון לגעת וסקרנות אינטלקטואלית הרצון להבין ולחקור ולא להסתפק בתשובה שקבלת אלא לנסות להשקיע ב"קידוח" הבא.

2 . כשאני שומעת אותה  אני רואה שהלב שלה במקום הנכון. היא ניצבת לימין הדברים שראוי שתתייצב לימינם: בד"כ לצד החלשים וצד מי שאין לו קל . לנו כעיתונאים יש את האפשרות לתת לו קול. אם ככה נתייחס למשאב שיש לנו, בין אם זה מיקרופון, מצלמה או מקלדת, ונקצה אותו בצורה אינטליגנטית  ועם נשמה – אז נדמה לי שעשינו משהו".