בימים אלו מסתיימת ההרשמה למוסדות החינוך ברחבי הארץ. אבל בעוד שרוב ההורים שולחים את ילדהם למוסדות החינוך הציבוריים, שחיקת ההישגים הלימודיים, גודל הכיתות, ערעור הסמכות ההורית והעלייה הגוברת במקרי האלימות בקרב בני הנוער בכלל ובכתות בפרט, גורמת להורים רבים לחפש פתרונות אחרים.

 

מתוך אותו חיפוש, פרחו בעיקר בעשור האחרון לצד בתי הספר הקהילתיים עוד ועוד מסגרות חינוכיות שונות שמבקשות לתת מענה אחר לדרך אותה מתווה משרד החינוך. בדרך כלל מדובר בתפיסה אידאולוגית שונה לאופן הלימוד ולדרך הממלכתית.

 

על פי נתוני משרד החינוך, פועלים בישראל כיום כ- 4000 מוסדות לימוד ממלכתיים בהם המשרד קובע את המדיניות ואת תוכניות הלימודים. מספר המוסדות שנסמכים על תוכניות אחרות, לא ממש ידוע.

 

משרד החינוך מכיר בחלקם, אולם הם אינם נחשבים למוסדות רשמיים. מה שאומר, שההורים נדרשים לשלם הרבה יותר עבור החינוך באחד מהמוסדות הללו. התשלומים נעים בין 600 ועד 1700 ש"ח בחודש.

מסגרות חינוך אלטרנטיביות

החינוך הדמוקרטי. הגישה החינוכית האלטרנטיבית הגדולה ביותר, היא הגישה הדמוקרטית. ב -1987 נפתח המרכז הדמוקרטי הראשון בחדרה, והיום פועלים בארץ כ- 30 מרכזים שונים הפועלים על פי רוח הגישה אולם כל אחד פועל באופן שונה.

 

"החזון המשותף במוסדות החינוך הדמוקרטיים ברחבי הארץ מושתת על השקפת עולם, מערכת ערכים והנחות יסוד דומה",מסבירה נירה קיגלר- סואן, יועצת חינוכית, מנחת הורים, מורה וגננת, "בגישה הדמוקרטית מאמינים כי יש לנצל את הילדות ואת  תקופת ההתבגרות ליצירת שלמות רגשית ועוצמה אישית. לשם כך, יש לילד בחירה מוחלטת לקבוע את דרכו במסגרת בית הספר.

 

"ברוב בתי הספר הדמוקרטיים יש שיעורי חובה, ולכל ילד יש חונך איתו הוא בונה את מערכת הלימדה שלו, וזאת מתוך הבנה ואמונה שהוא יודע מה מעניין אותו ומה הוא צריך. הלימודים מתקיימים בכל מקום, לאו דווקא בכיתה. אבל, לצד החופש הלימודי הילדים שותפים מלאים בניהול המקום וביצירת חוקים".

 

הבחירה ההורית מלווה בחששות

לדברי קיגלר - סואן, אין ספק שהבחירה של ההורים בחינוך אחר מלווה בלא מעט חששות. "השאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב כאשר דנים למשל, בחינוך הדמוקרטי היא, מה יקרה אם הילד שלי ירצה לשחק כל היום כדורגל, למשל, ולא להכנס לשיעורים, זה באמת מה שיהיה, לא יאלצו אותו להכנס לשעור?".

 

התשובה היא לא חד משמעית. "נשאלת השאלה מה ההורים רוצים מהילדים שלהם, לילדים בחינוך הדמוקרטי יש זכות בחירה. זה המהות. אבל יש לא מעט בתי ספר שבהם הילדים מחויבים לשעורי חובה ובנוסף יש בתי ספר בהם התלמידים נדרשים לפגוש את החונך שלהם לפחות פעמיים ביום. אבל הורה שלא מסכים עם עקרון הבחירה מלכתחילה, עדיף שיחפש מסגרת אחרת".

השיטה שמפתחת את היכולות של הילד

חינוך בשיטת וולדורף. המוכר יותר כחינוך אנתרופוספי בטעות, הוא השני בגודלו בישראל. במסגרת הזו פועלים היום כ- 17 בתי ספר ויותר מ- 70 גנים. גישה זו מקדישה תשומת לב לפיתוח יכולותיו של הילד בצורה מאוזנת ולא רק בתחום מסוים.

 

המחנכים, על פי תפיסתו של ד"ר רודלוף שטיינר, מאמינים כי הילד מחזק בבית הספר ולפני כן בגן כוחות חיים, כוחות פיזיים ונפשיים שיעזרו לו להתמודד עם בחירותיו ועם המציאות אותה יפגוש בבגרותו.

 

המחנכים על פי גישה זו מלווים את הילד מספר שנים. הלימודים בבית הספר כוללים בנוסף לתוכנית הליבה של משרד החינוך, המוגשת באופן שונה, גם אנגלית, מוסיקה וערבית כבר מכיתה א'. מושם דגש מיוחד על אוריתמיה – אמנות התנועה, שלפיה גוף האדם הוא כלי לביטוי מילים וצלילים, כבר מגיל הגן. 

 

"כל יום מתחיל בבית הספר במסלול בוקר" מספרת קיגלר-סואן, "משם הם ממשיכים לשעור ראשי בו נלמדים בתקופות של ארבעה שבועות בערך, חשבון, לשון, תורה ועוד.במחזוריות. הלימוד לא מתבצע רק בכתיבה במחברת אלא גם בשיר, ציור ועבודת כפיים".

 

לא מתאים לכל אחד

לדברי קיגלר סואן, חינוך וולדורף מתאים לכל הילדים ,ללא לכל ההורים. "הורה שמבקש לבדוק האם הגישה מתאימה לילדו יבדוק קודם מה הוא מבקש להשיג בחינוך ילדו בגיל הרך.

 

"אני מניחה שהגישה מתאימה להורה שאינו מושפע מהמרוץ התחרותי לחומריות והישגיות הקיים מסביבנו  או הורה החושב שהמרוץ להישגים קוגניטיביים כמו ידיעת קרוא וכתוב בגיל צעיר היא מיותרת בשלב בו ילדו מצוי בחיים. לכן הורה שחושב שילד בן שלוש צריך להתנסות בסוגיות מתמטיות או להכיר את כל מדינות העולם בעל פה,  לא יגשים זאת בגן וולדורף".

חינוך חילוני - דתי

קשת (חילוני –דתי). כדי לענות על הצורך של משפחות דתיות וחילוניות החפצות בחינוך משותף בירושלים הוקם בית הספר הראשון של "עמותת קשת" בשנת 1995. את קשת הקימה ד"ר רות להבי כפרויקט הגמר שלה בבית הספר למנהיגות חינוכית, בשיתוף עם עיריית ירושלים וקרן אבי חי.

 

כיום המרכזים החינוכיים של עמותת קשת מתחילים כבר מגיל גן ועד כיתה יב, על פי הגישה משלבים חילוניים ודתיים באופן שווה בכיתות מתוך ההבנה שיש יותר מתפיסה אחת של יהדות וישראליות. באופן מעשי הכיתה נחלקת לשתי קבוצות עם שתי מחנכות, חילונית ודתייה.

 

קבוצת התפילה, שבה הילדים הדתיים מתפללים ולומדים תורה והלכה כמו בחינוך הממלכתי?דתי, וקבוצת המפגש, שבה הילדים החילונים מתחנכים על בסיס תרבות חילונית יהודית ולומדים תורה כמו בחינוך הממלכתי. בית הספר מתווה כללים ברורים כאשר מתקיים מפגש בן שתי הקבוצות.

 

תוכנית הלימוד בקשת כוללת בנוסף גם פיתוח תכניות לימוד של נושאים יהודיים וישראליים, מהתנך ועד לספרות ויצירה בת ימינו.

"הילד הוא בעל יכולות לימוד עצמיות"

שיטת מונטסורי. על פי הגישה החינוכית מונטסורית של ד"ר מריה מונטסורי, שהייתה רופאה, פסיכולוגית, פילוסופית ואנתרופולוגית מאיטליה פועלים ברחבי הארץ לא מעט גנים ובתי ספר, הגדול שבהם נמצא בגעש ואליו מגיעים ילדים מכל ערי ומושבי המרכז.

 

ב"בית החינוך א.ד.ם וסביבה" ( אכפתיות דמוקרטיה מיצוי פוטנציאל וסביבה) למשל, מחנכים במסגרות תלת גילאיות, גילאי 3-6 שנים, 6-12 שנים, 12-18 שנים. הכיתה הרב גילית על פי הגישה המונטסורית, מדמה את העולם האמיתי ומאפשרת לילד להתנסות במצבים חברתיים שתורמים להתפתחותו.

 

כך למשל ילד בכיתה א מקבל עזרה מחברים בוגרים בכיתה, בכיתה ב' הוא כבר עוזר וקולט את ילדי א' ובכיתה ג' הוא כבר מוביל.

 

במהלך יום הלימודים הארוך, עד ארבע, נעזרים הילדים בכיתה בעזרי לימוד מונטסוריים ייחודים. השימוש הוא אקטיבי ולכן יש תנועה רבה בכיתה – ילדים הולכים, סוחבים, מבצעים פעולות בעזרת הידיים, מדברים עם ילדים אחרים ומשתפים איתם פעולה. זאת מתוך האמונה כי הילד הוא אדם בעל יכולות לימוד עצמי ועל כן יש צורך בפיתוח עצמאות, בטחון עצמי, יכולת ריכוז והרגלי עבודה.