אמא ואבא חושבים אחרת

שני הורים, שני ילדים, שתי גישות, האחת של האמא, האחרת של האבא. לגמרי אחרת. גיבורי הסיפור שלנו הם אמא שסופרת עד שלש ואבא תגובתי. חלוקת התפקידים היא מקרית לחלוטין ונועדה לענייננו לפשט את המסר.

לפי הגישה של האבא הילדים של היום זקוקים לחינוך ומשמעת. כל קונפליקט שנוצר בין הילדים להורים הוא תוצאה של חולשת ההורים אשר מגיבים לאט מדי, חלש מדי, הססני מדי.

 
לפי הגישה של האמא הילדים של היום בכלל לא רלוונטיים לעניין חינוך הילדים שלה, היא בוחנת מקרה לגופו וככלל מעדיפה לבחור את תגובותיה ולנטרל את התגובות האוטומטיות.

למרות הסיפורים, היה קיים בה הביטחון שאצלה זה יהיה אחרת. היא תתייחס למורכבות והיא קשובה לניואנסים. אבל דבר אחד בכל זאת היא לא לקחה בחשבון: היא לא לבד במערכה. ילדיה לא יגדלו כפי שהיא גדלה, לאמא שרוב הזמן בבית ולאבא שרוב הזמן בעבודה.

אבא מרגיש בודד

הבכור בן חמש ואחותו בת שלש. בן החמש משחק במחזיק מפתחות לייזר ואחותו הסקרנית מנסה לחטוף לו את האטרקציה מהיד. אבא שלהם ממהר לפעול מיד לפני שבתו בת השלוש תגדל להיות איזו ליטל מעתוק בוגרת מערכת החינוך.

אבא מרגיש בודד במערכה, כי הוא יודע שאמא שלהם ממילא לא תגיב ולכן מנקודת מבטו, מוטלת עליו אחריות כבדה. אלא שהאמא מרגישה בודדה לא פחות. היה לה פעם חלום על משפחה וילדים ובתוך החלום הזה היו ילדים למופת שגדלים לאמא למופת. פה ושם ראתה את החברות שלה שהקדימו את מימושו של ה"חלום" ואשר ידעו לספר לה, שהמציאות שונה מהחלום ושיש דברים שאולי היא לא מביאה בחשבון.

כאשר בת השלש ניגשה לחטוף את הלייזר מאחיה הגדול, לאמא שלה היה תסריט: ילדה בת שלש וילד לא פראייר בן חמש שממילא לא יהיה מוכן לוותר כל-כך בקלות על הזכויות שלו.

התסריט ממשיך כאשר בת השלש מאוכזבת לגלות שאינה יכולה לקבל תמיד ומיד כל דבר שהיא רוצה, ייתכן שהיא בוכה. אמא שלה מכירה את ההמשך של התסריט ולכן מניחה לה לבכות. היא יודעת שאוטוטו תוכל להציע לה לבקש במקום לחטוף, ושבתה תהיה בשלה להקשבה. ללמידה. יש לה בראש גם תסריטים אחרים עם פתרונות אחרים אבל, כל זה, כאמור, מתרחש רק בראש.

איך לא להיות הורה תגובתי

אמא של הילד בן החמש ושל הילדה בת השלוש, היא אמא שסופרת עד שלש ולא מגיבה מיידית. אבל בזמן שהיא ב-צעד הראשון, האבא 'מתחמם', ובזמן שהיא כבר בצעד השני אבא מספיק 'לחמם' גם את הילדה, וב- 3 היא מקבלת בעל כורחה ילדה מתוסכלת ומתריסה, כאשר כל ניסיון שלה להגיב באופן מבין/מכיל/מקבל הופך לסימן של חולשה מנקודת המבט של הילדה שלמדה לשחק בכללי המשחק של האבא.

הורה תגובתי הוא הורה תגובתי. התגובת תצפה תמיד: בהתארגנות בבוקר, בארוחת הערב, בבילויים המשותפים. התגובה שלו מזמינה מיד תגובה נגדית של הילד, וכן הלאה, אז למי יש זמן לספור עד שלש ומהו מקומו של ההורה שבכוחו לכאורה להציע אלטרנטיבה?

הורים שסופרים עד שלוש יכולים להיות אבות ואמהות באותה מידה. כך גם לגבי ההורים התגובתיים. יתרה מכך, העולם הרי אינו מתחלק לשניים כאשר בצד אחד נמצאים התגובתיים ובצד האחר אותם הורים שמעדיפים לספור עד שלוש.

שני הדפוסים שהוצאו כאן הם מושגים יחסיים. מה שלאחד יראה כתגובה היסטרית, לאחר יראה כתגובה מתבקשת. זאת בדיוק הסיבה שבעטיה בכל בית כמעט תוכלו למצוא הורה אחד שמקדים בתגובותיו את האחר ובעצם מכתיב בכך כללי משחק שהוא היחידי שמוכן לשחק בהם.

תתחילו לספור עד 3

להורה השני במצב הזה יש שתי אפשרויות, או לצאת מהתמונה או להיכנס בה בכוח. היציאה מן התמונה עשויה להיות אופציה קלה ונוחה ולפיה אנחנו מאפשרים לבן/בת הזוג להחזיק בהגה של הספינה וזוכים לפחות ביציבות היחסים בין ההורים לבין עצמם.

מנגד, הרבה הורים יעדיפו במצב הזה להיכנס בתמונה בכוח קרי לסובב את ההגה לכיוון שלהם. אבל כאשר אחד מושך לכיוון אחד והאחר מושך לכיוון אחר, הספינה נתקעת בקרחון וטובעת. זה בדיוק הרגע שבו עולה השאלה מה כדאי, עו"ד או מגשר.

הורים יקרים, אבקש כעת להפנות את תשומת לבכם לאופציה הראשונה. למען הסר ספ, אציין שאני מכוון את דבריי למען ההורה הסופר ולא המגיב כי למרות התחושה של אובדן השליטה, אם לאחד מבני הזוג יש את היכולת להציל את הספינה המשפחתית היא לכם. היום אבקש מכם לעשות את מה שאתם יודעים לעשות הכי טוב, לספור עד 3. לא רק עם הילדים. בעיקר עם בן/בת הזוג.

ההצלחה שלנו לעמוד בכל זאת באתגר, כרוכה בהבנה ובהשלמה עם מציאות שלעיתים לא ניתן לשנות ולעיתים אינה בשליטתנו. אנחנו לא יכולים לשבור חומת בטון באגרופים, אבל אם נחשוב שאנחנו יכולים, סביר שנשבור לעצמנו את הידיים. אבל כשאנחנו לא שוברים את הידיים וכשאנחנו לא דופקים את הראש בקיר, אנחנו שומרים על גוף שלם ונפש בריאה ופנויים לחשיבה מחודשת, לרעיונות יצירתיים. 

חשיבה אוטומטית או חשיבה מחודשת

בואו נחזור לגיבורי הסיפור שלנו, אבא מגיב ואמא 'סופרת'. משהו קורה בין הילדים שמסב את תשומת לב ההורים ולאמא יש תסריט פעולה שנופל בטרם עולה הודות לתגובה המיידית והאוטומטית של האבא.

התגובה האוטומטית של האבא גוררת תגובה אוטומטית של האמא ואז אתם יודעים -שמח בבית. ודווקא האמא שידעה ויודעת כל-כך טוב לספור עד 3 בהתנהלות מול הילדים, בהתנהלות בעבודה, בנהיגה בכבישים, מפסיקה לספור כאשר ילדיה הקטנים במוקד ההתרחשות.

החשיבה המחודשת עשויה אולי להאיר לאם תסריט חדש במקום התסריט שנפל. בתסריט החדש תוכל האם לצפות בהתנהלות לא פוטוגנית במיוחד בין האבא לילדים ואשר מתרחשת אך ורק בין האבא לבין הילדים. אין בתסריט חילופי דברים קשים בין אמא לאבא, אין הרמות קול אלא רק שני ילדים קטנים ואבא שמתנהג כילד שלישי.

האם ממשיכה לספור עד 3 ו-4 ואולי אף יותר כי היא מאמינה בתסריט המואר לה כעת ויודעת לפיו שילדיה האהובים נחשפים כעת לשני סגנונות הורות שונים ומהר מאוד גם יידעו לעשות את ההפרדה; לומר לעצמם בקול רם 'זאת אמא וזה אבא'. יש אלטרנטיבה אותה מייצגת האמא מעצם נוכחותה ומעצם הנחישות שלה שלא להיגרר אחרי כללי משחק לא לה.

הדבר דומה לדיון שמתנהל בצעקות רמות. מבין המדיינים ישנו אחד שלא מוכן לצעוק כדי שישמעו אותו, כיצד בכל זאת ישמע קולו? אפשר שיצטרף למקהלה ואפשר שימתין לרגע של שקט כדי לסמן לנוכחים שקיימת אלטרנטיבה והם מוזמנים לבחור האם להקשיב או לא להקשיב לה. כאן יהיה קשה יותר לנוכחים להתעלם מקיומה של האלטרנטיבה.

לסיכום: אפשר לצאת מהתמונה, אפשר להיכנס בה בכוח, ואפשר גם לצאת כדי להיכנס. או שאי אפשר. כי המקסימום שאנחנו יכולים לעשות הוא המקסימום שאנחנו יכולים לעשות ובהכירנו את המקסימום הזה, אנחנו הופכים אפקטיביים מתמיד. נכון בכלל בחיים ונכון במיוחד בהתנהלות משפחתית. 

לאתר של דני גיל