לא "עליתי" מעולם לארץ. אני נתקעתי בארץ.

זכיתי בפרס של אגודת העיתונאים בצ'כיה על דיווח על המזרח התיכון והגעתי לפה לקבל את הפרס. זה היה בדיוק כשהרוסים פלשו לצ'כיה ונשארתי. לא התכוונתי להגר, נשארתי כאן בגלל המצב שם. התחלתי לעבוד בקול ישראל  לאחר שהייתי שנה בארץ, בגיל 22 .

בהתחלה הייתי מקשרת בין האנשים ואחר כך למדתי לדבר יותר טוב עברית והפכתי לעורכת של יומני חדשות. אחרי שלוש שנים, כמעט בלי יכולת לכתוב ולקרוא, הייתי עורכת יומנים.

 

אני בת 64 ועובדת יותר מ-12 שעות ביום.

בחמש בבוקר אני מקשיבה לסקירת העיתונות ברשת ב' ואחריה לכותרות החדשות של שש. נרדמת עד שמונה ואחר כך אני שוב שומעת חדשות. יש לי דירה קטנה בירושלים שכשאני מסתובבת בה אני יודעת איך העולם נראה בשמונה בבוקר:

את הטלוויזיה אני פותחת על סקיי ניוז, בפינת העבודה האינטרנט בעיקר על  BBC, בפינת האוכל גלי צה"ל ובחדר שינה אני שומעת רשת ב'. אחר כך מתחילים להתקשר מרדיו ירושלים, אילת ותל אביב ורוצים עדכונים. ואז אני הולכת לחדר כושר, גם עכשיו בימים הלחוצים האלה. אחרי שאני חוזרת אני פותחת  שוב את המחשב ואת כל הרשתות ו-CNN

 במקבילומתחילה לעבור על הכל: חדשות וויזואליה, פרשנויות באירופה, אסיה, אמריקה, ברזיל, האיחוד האירופאי- מה כולם מדווחים ואיפה מוקדי ההתעניינות. ועדיין לא עשיתי כלום.

ב- 12 אני יוצאת לנווה אילן וחוזרת הביתה בתשע  וחצי בערב. כל העבודה העיתונאית מתרחשת מ- 12:30 עד 21:00. בבית אני פותחת שוב את הטלויזה כדי לראות אם לא פספסתי משהו. 

 

אני עושה את זה כבר 40 שנה אבל אין פה שום רוטינה. בשבילי כל יום מתחיל מאפס וכל יום הוא חדש.

אני מבינה את מיקי חיימוביץ אבל אני מההתחלה נמצאת במקום אחר. אני בצד של פרופר עיתונות ודיווח. יש הבדל מאוד גדול בין להתיישב מול הפרומטר לבין לדווח. זה לא אותו ג'וב.

רוב שנות חיי זה לא  היה קשה. בגילי המתקדם זה נעשה קצת יותר קשה כי ישנה שחיקה פיזית ונפשית  מעצם העבודה של  12 שעות ביממה. זה מאוד קשה. אבל גם לצעירים במערכת, שיכולים להיות הנכדים שלי, זה קשה.

 בשיא הקריירה הפכתי לאמא, גידלתי שלושה ילדים, ונהייתי עקרת בית למשך 14 שנה. עזבתי את הארץ לגרמניה בתור עקרת בית.

השנים האלה היו שנים מצוינות. חזרתי לארץ מסיבות פרטיות, עם שלושה ילדים, ולא חלמתי לחזור לתקשורת. אחרי 14 שנים חשבתי שאף אחד לא מחכה לי, אבל ההיפך קרה. כשחזרתי התחלתי לעבוד כמנהלת אדמיניסטרטיבית של קרן גרמנית ואז קראו לי לחזור לקול ישראל לעשות את יומן החוץ עם גדעון רמז.

 

כשהקימו את חברת החדשות כבר הייתי בת 48.

קראתי שמתחיל סיפור של ערוץ חדשות מסחרי ואז אמרתי לעצמי "זה עכשיו או לעולם לא". הגעתי לראיון עם שלום קיטל ואלכס גלעדי ואמרתי להם שאני מוכנה לעשות הכל. גם קפה. רק שיקחו אותי.  הם לקחו והייתי בת 48. אני מאוד גאה בפרט הזה: יש לי כרטיס עובד מספר 6 של חברת החדשות.

 

10 שנים היית עורכת בדסק החוץ ובגיל 58 הופעתי לראשונה על המסך.

בגיל 48 חשבתי שאני פאסה מבחינת המסך, אבל בגיל 58 אחרים חשבו שזה מגניב, שאני מאוד מתאימה. השנה אני בת 64  ואני אנטיתיזה  לשאר האנשים שרואים על המסך. אני כאילו באה מהמאדים: הגיל, התלתלים, המשקפיים, המבטא- אין לי שום דבר שקשור לטייפ קאסט.

אני חייבת להגיד שעד היום לא היתה  בעיה מבחינת המראה ומעולם לא  היתה אף דרישה בעניין כלפיי. זה לא היה אישיו, ההפך. ככל שהזדקנתי ככה קודמתי. וגם אני אין לי את הגישה הטרגית של גיל ונשיות ועולים חדשים ומבטא. אין לי קומפלקסים מזה. אני לא מכירה אף אישה אחרת, בת 64 , שהלוק שלה לא רלוונטי בטלויזיה.

סקרנות, הרבה כישרון, קצת מזל וגם חינוך אירופאי לאסרטיביות, אמביציה ומשמעת. כל אלה דברים שלמדתי בבית.

הכי חשוב לנשים ולבני אדם בכלל בעניין הקריירה זה לאהוב את מה שאתה עושה אהבת נפש. להאמין שזה חשוב ושיש לזה משמעות וגם ללמוד, להתחדש ולהתקדם כל הזמן. לא לשבת דקה במקום.

אין פינוקים. אני לא גדלתי אצל "אמא נמרה", אבל בחינוך הצ'כי- גרמני -אירופאי יש גבולות ברורים: אם לא התאמצתי קיבלתי תשע אם התאמצתי קיבלתי עשר.היו הרבה משמעת והתמדה.

הילדים שלי גדלו בגרמניה כך שגם הם בסך הכל מאוד חרוצים וממושמעים ולא מפונקים. החינוך בארץ היום הוא בעייתי. התוצאה היא שהילדים מפונקים, ההורים מתוסכלים, ורמת החינוך בארץ היא במקום 46 בעולם.

מדינת ישראל מרגיזה אותי. היא מקום בעייתי. הכי מקוממים אותי - המון דברים שאדם אירופאי לא מסוגל להתרגל אליהם.

למשל, החרדים- יש פה השתלטות של דת כמו בימי הביניים. ההשפעה שלהם- אין כזה דבר באף מקום אחר באירופה. המתנחלים מרגיזים אותי, הימין, הצבא והבטחוניסטים  והשחיתות.  זה מרגיז ומקומם אותי. יש לי פה את הצד הטוב האישי של החיים שלי- הזוגיות והילדים והפרנסה אבל אני בטוחה שהייתי יכולה  בקלות לחיות במקום אחר, שבו חוקי הציוויליזציה: החברה, הפוליטיקה, הדת, הצבא והמבנה החברתי - יותר שפויים. באירופה, למשל. אבל גם באוסטרליה  או ניו זילנד או אפילו ברזיל או אסיה.   

 

היתרון היחסי שלי הוא אמינות וחוסר פוזה.

יש בי התאמה אוניברסלית, מילדים קטנים ועד לאנשי אקדמיה. צריך חן וחיוך וצ'ארם והומור עצמי ואירוניה. אני מאוד אמינה ומאוד אמיתית ונורמלית. זה מה שאני מייצגת. אני יכולה להגיד בשידור חי למגיש: "אני בגיל שלך הייתי ככה וככה". יש לי הומור, ביקורת עצמית ואירוניה וזה עובר נכון.

אפילו מהדמות שלי ב"ארץ נהדרת" עשו דמות סימפטית. לא הורידו ממני את העור. אהבתי את זה. אני לא נפגעת צונאמי ולא נפגעת "ארץ נהדרת". 

האישה שהכי מרשימה אותי היום היא אנגלה מרקל. 

אני מכירה את ההיסטוריה שלה מההתחלה: היא דוקטור לכימיה, נשואה לדוקטור לפיזיקה, חיה במזרח גרמניה.היא תולדה של החינוך הקומוניסטי והיום היא אחת הנשים המרשימות שאני מכירה. 

בתחום מסוים גם הילרי קלינטון מאוד מרשימה וגם באמריקה הלטינית יש נשיאות, שחלקן מאוד מרשימות. באוסטרליה ראש הממשלה היא אישה וגם בניו זילנד ובקנדה -שהן מדינות ענקיות, חשובות ושפויות- נשים מחזיקות בתפקידי מפתח.

הנשים בעולם מאוד מתחזקות: באסיה מתחילה להיות נוכחות מרשימה של נשים ברשימות האנשים הכי עשירים. יש עדיין פער, אבל גם באפריקה מתחילים לראות נשים נשיאות. זה צמח בעשרים או שלושים השנים האחרונות מתוך המהפכה הפמיניסטית.

בנות הזוג של שליטי המזרח התיכון- ירדן וסוריה- הן נשים מאוד מרשימות. שרה נתניהו לא יכולה להתקרב לראניה, מלכת ירדן או לאשתו של אסד. הן נשים משכילות, פעילות, יפות , רהוטות.אלה נשים שנמצאות בעמוד הראשון של ווג.

גם באקדמיה כבר רואים הישגים יפים של נשים יותר מגברים.

 

אני לא חושבת שנשים צריכות להיות כמו גברים. להקים משפחה ולהשקיע בילדים זה לא פחות חשוב בעיני. זה לגמרי לגיטימי.

באירופה יש נשים שמכהנות בתור שר הביטחון. בצרפת זה כמעט נפוץ, אבל להיות שר הביטחון זה לא שאיפה של הפמיניזם. הרצון בהזדמנות שווה להגיע לכל תפקיד לא אומר ששאיפה של נשים זה להיות שר הביטחון. לרוב הנשים זה לא מתאים בכלל. אני לא חושבת שזה חלום של אישה, למרות שזה חלום  של הרבה גברים. בגדול, נשים הרבה פחות מסוכנות מגברים כי האישה לא בנויה באופיה לגרום נזק סביבתי. אישה לא בנויה לאלימות ופגיעה בסביבה.

 

אם לא הייתי בדסק החוץ הייתי במאית סרטים דוקומנטריים. הקרובים שלי חושבים שהייתי צריכה לכתוב רומן.

 בנוסף לעיסוקי בחדשות החוץ אני גם קונסול כבוד של צ'כיה בישראל, ואני מרצה במרכז הבין תחומי.אני מלמדת דור צעיר תקשורת. אלה שני דברים שחשובים לי, שיש להם משקל, בנוסף לחדשות.  זו לא פרנסה ולא פרסום אבל זה מאוד חשוב לי. יש לי מאות סטודנטים שאני מלמדת תקשורת ואלפי אנשים עברו דרך קונסוליית הכבוד של צ'כיה במשך 20 השנים שבהם אני קונסול כבוד.  

 

הכי הייתי רוצה היום לשבת לקפה עם אמא שלי. היא תהיה בת 90 השנה והיא חיה בגרמניה.

היא ניצולת אושוויץ ובת של מיליונר ואני חושבת שממנה הייתי יכולה עדיין ללמוד הכי הרבה.

היא צלולה לגמרי ועכשיו חזרה מלוס אנג'לס. חוץ מממנה הייתי רוצה לשבת לקפה עם  

פיליפ רוט ורשימה ארוכה של סופרים כמו מיכאל הולנברג והרוקי מורקמי.

יעלי כהן שואלת בדף הפייסבוק של  Onlife: "על מי את הכי אוהבת לדווח?"

 

ברלוסקוני הוא הדמות שאני אוהבת לסקר. יש בו  קומבינציה מגניבה.

 האיש  נבחר ארבע פעמים לראש הממשלה. הוא שולט על התקשורת של איטליה וזה לא בדיוק לוב. הוא שולט גם על הספורט של איטליה. יש הרבה נשים שחושבות שהוא מגניב והוא גם מאוד מאוד עשיר- בגיל 74 הוא האיש הכי עשיר באיטליה.

אסור להתבלבל - הוא לא סאדם חוסיין או קדאפי ובמסיבות שלו היו עוד כמה אנשים. ברוב שעות היום, בגילו, הוא מנהל את איטליה - לא את חדרה - והוא מנהל את המדינה ביד רמה. הוא צבעוני ומעניין ומסקרן.

אני לא חושבת שצריך לשכב עם בנות 16 - אבל  גם הנסיך צ'ארלס עשה כל מני דברים עסיסיים עם קמילה, ומיטראן היו לו שתי משפחות- השאלה היא מה  הם עושים בנוסף לזה.

 

אהוב ליבנו ברק אובאמה, למשל, הוא הנשיא הכי חלש שהיה בארה"ב אי פעם.

וזה עוד אחרי הרבה  מאוד שעות בחדר כושר. אי אפשר לשפוט כל דבר על פי קריטריונים של הותיקן מבחינת מוסר וצדק. לחשוב שכולם מטומטמים וחולי נפש זה טעות. האנשים האלה בגדול עושים את העבודה שלהם והם לא  בדיוק דוגמה לקטסרופה.