לפני הכול ולמי שעוד לא מעודכנת, נוסח ההודעה החדשה שמועברת כעת בפייסבוק:

"אנחנו משחקות משחק חדש כמו בשנה שעברה עם הצבע של החזייה ואיפה אנחנו שמות את התיק... עכשיו זה הסטטוס שלכן: אוכמנית - רווקה, אננס - זה מסובך, פטל - אני בקשר נשי, תפוח - מאורסת, דובדבן - במערכת יחסים, בננה - נשואה, אבוקדו - אני האישה האחרת, תות - לא יכולה למצוא את האחד, לימון - הלוואי והייתי רווקה, ענבים - רוצה להתחתן, פסיפלורה - אלמנה. לדוגמה: אני דובדבן אבל הייתי מעדיפה לפעמים לימון... לא לגלות לגברים מה זה ושלחו את ההודעה רק לנשים."

אידיוט.

כך, בלי כל התראה מוקדמת ובלי שמץ של רחמים ושל חסד נעורים בחרה מישהי לעלוב בי בפרהסיה. הכאפה הווירטואלית שהנחיתה עלי ש' המוכשרת כרעם ביום בהיר תחת הסטטוס שלי (שלי!) הגיעה רק מכיוון שהעזתי בחוצפתי הרבה לחדול מנימוסיי הג'נטלמניים ולהתבהם על אותן חברות פייסבוק שלי שסיפרו לכווווולם איפה הן "אוהבות את זה".

 

מאז עברה שנה ואת הלאפעס של ש' על נפשי המיוסרת אני חש עד היום. ולא, ממש לא בשל העלבון, אלא בעיקר בגלל הכעס.

 

כעסתי משום שגברת ש' מכירה אותי היטב. התנהלותי, עקרונותיי ויחסי החם והמלטף לבריות הולכים לפני, אבל ברגע שהעזתי להמרות את פי אלוהי היצור הנקבי - הלך עלי.

 

כי הרי לכן מותר הכול, אבל אם בעלי האשך ירימו ת'כפפה - צריך לתת להם בראש.

ומה בסך הכול כתבתי? התבדחתי וציינתי שאחרי המכונת כביסה, השולחן בפינת אוכל והשיש במטבח אני כבר מת "לפרק" ת'שרמוטה? כן, ככה כתבתי. לא ראוי? לא שווה תגובה? קפצו לי, גבירותיי. זה מה בישלתן ואת זה תאכלו. בשקט. בפה סגור ובלי כיבודים.

 

כי מראש הקמפיינים האלה של צבע החזייה, המקום המועדף וסלט הפירות המטופש שרץ בימים האחרונים בפייס של כולנו, היו מיועדים לחדור לתודעה הציבורית בצורה המהירה והפרובוקטיבית ביותר ובבחינת כל האמצעים כשרים.

 

לכן, מאותו רגע דל מחשבה שבו החלטתן לכוון ביודעין ללב לבו של הטסטוסטרון שלי, אתן מנועות מלבוא אלי, הגבר הניאנדרטל, בטענות על גסותי וחרמנותי. אם לא הייתן בטוחות שזה ידגדג לנו שם מתחת לתחתונים לא הייתן מראש פוצחות במצעד האיוולת הזה.

 

הרי אם הייתי מעלה סטטוס כמו "מת לרדת לך (עם הכלב לגינה)" או "רוצה לראות תקרה? (סיידתי אתמול ת'בית)"? הייתן יוצאות למתקפה חזיתית. טוקבקים מיוסרים, טלפונים לנעמת ומיקרופונים לפרצוף של מרב מיכאלי, שתגיד כמה נמוך ירדתי (חסכים אוראליים, מצטער) ואיזה מעורר רחמים אני עם כל קנאת הפין וחרדת הביצוע. אז לכן מותר ולנו אסור? מצטער. זה לא עובד ככה. נאה דורש נאה מקיים.

זכותכן להשפיע. אבל אתן לא לבד בעולם

כלל אין ויכוח שזו זכותכן לפצוח בכל קמפיין שתחפצו ביקרו כדי לקדם אג'נדה כלשהי. אבל זו גם בעיקר חוצפה ממדרגה ראשונה לנסות לסתום פיות ולחזור כזיקית לצבעי המלחמה הפמיניסטיים כל אימת שגבר מעז לפנטז בקול רם בעקבות רמיזה זולה ממקור נשי. לא פחות מגעיל זה להדיר את רגלינו מהעסק כאילו סרטן השד הוא טאבו נשי ולא נוגע בצורה כזו או אחרת לבעל/חבר/ידיד שלכן.

 

יקירותיי, בחרתן לערוך קמפיין להגברת המודעות למחלה הארורה הזו בקרב הציבור,שלהזכירכן, אנחנו חלק משמעותי בו, אם תרצו ואם לאו. אז במקום מסרים אינפנטיליים של ילדת כאפות מחוצ'קנת, מוטב היה אילו הנחתן את האגו הנשי הכנוע בצד, מבקשות לאחד כוחות ולצאת במשותף למען מטרה אקסטרה חשובה. אני מבטיח שבמקרה כזה לא אבקש "לפרק" אתכן על השולחן בסלון ולא אתערב בצבע החזייה שחופנת את שדיכן (למרות העדפתי לתחרה לבנה).

 

יודעות מה? אני אפילו אתעלה על עצמי ולא אעז להגיב בקונטקסט מיני כשאראה אצלכן את הסטטוס "אני אוהבת בננה  :)". כי לרוב הדעות שלכן אני אכן עלול להתנגד, אבל לעולם לא אסרב להעניק עזרה לקו?פה...