בספורט נשים בישראל צריך לעבוד מאד קשה כדי להביא קהל לאולמות, אבל יש גם תמורה.

אחד הרגעים הכי מרגשים זה כשפונה אליי אדם ברחוב ואומר בהתלהבות שפעם לא ראה כדורסל נשים ובזכותנו הוא עוקב עכשיו אחרי כל משחק. לפעמים זו הרגשה טובה יותר מאשר לזכות בגביע. יחסית לתחומי ספורט נשיים אחרים מצבנו עוד טוב: באגודות אחרות אין בכלל כסף. יש לנו עדיין הרבה לשאוף אליו אבל אנחנו במקום משופר לעומת המצב לפני כמה שנים.

 

לשחקנית כדורסל בארץ קשה להתפרנס בכבוד וחבל.

אני עובדת ממש קשה ומבחינתי משיגה את המטרה, אבל אפילו בקבוצה שלנו השחקנית רונית שוורץ עובדת כמאמנת ביום ומתאמנת איתנו בערב.אני לא מבינה למשל למה אין לנו ספונסרים. איך זה יכול להיות שפליטי ריאליטי כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" מוצאים מיד מישהו לפרסם ואלינו אף אחד לא מתייחס.

 

ברמלה מרגישים את האוהדים יותר מבכל מקום אחר שהייתי בו.

לפני אימון האוהדים מכינים לנו ארוחת ערב עם קוסקוס, בשר על האש, חותכים לנו תפוזים.  כשאנחנו נכנסות לשוק מפנקים אותנו ומתייחסים אלינו כמו אל נסיכות. במשחקים הם לא יושבים שניה אחת, קופצים ושרים, הם מלווים אותנו באוטובוסים עם תופים וכלי הקשה. לשחק מול אולם ריק זה נורא וגם זה משהו שחוויתי לא מעט.

 

הקפטן צריכה לתת מנהיגות ולגבש את הבנות. אבל השנה היתה לי עבודה מאד קלה, רק להניף גביעים.

היה לי מזל שבאמת היו לנו בנות מקצועניות והיתה כימיה מדהימה גם במגרש וגם מחוצה לו. לא היו בעיות משמעת, היתה מוטיבציה אדירה של כולן. כל גביע זו הצלחה בפני עצמה וההרגשה מדהימה במיוחד אחרי שמניפים וחוזרים לקבוצה. זו תחושת עילוי של הבנות ושל הצוות. במשחקים הראשונים בהם זכינו אמרו לי שלא הרמתי את הגביע בזווית הנכונה, היום אני כבר יודעת להניף גביע. 

החולשה שלי היא בעיקר פיזית, אני לא הכי חזקה, מהירה וגבוהה לתפקיד שלי.

אבל אני מאד תחרותית ותמיד אשאף להיות הכי טובה במה שאני עושה.  קשה לי לקבל הפסד ולא משנה אם זה במשחק ביליארד או בלימודים וזה היתרון המשמעותי שלי. על המגרש אני מצטיינת ביצירת מגע, בסחיטת עבירות חדירות לסל, אני חזקה בהגנה שלי מחוץ לכדור ובטיימינג.

 

אחת השחקניות שתמיד היוותה השראה עבורי היתה בקי האמונד ששיחקה בקבוצת ניו יורק ליברטי וכיום בסן אנטוניו.

היא בדיוק כמוני, היא לא הכי מהירה ולא הכי אתלטית, אבל הכי מוכשרת ומלאת מוטיבציה. כל דבר שאני עושה, נעשה במהירות המקסימלית ואין לי מושג מאיפה הדרייב הזה מגיע. לאחרונה ריאיינו את ההורים שלי ברדיו וגם הם הודו שזה לא מגיע מהם. הם אמנם לא דחפו אותי אבל תמיד תמכו בי ובהחלטות שלי.

אני תמיד רוצה להישאר בארץ אבל הולכת בעקבות הסיכויים שלי להתקדם.

מעדיפה לשחק בנבחרת ולייצג את המדינה אך זה לא תמיד תואם את האינטרס המקצועי.לא נשארתי בארה"ב כי זה עומס רציני. ב-WNBA   משחקים שנה שלמה באופן רצוף, עם שני משחקים בשבוע ואימונים אינטנסיביים פעמיים ביום, מאד תובעני. מבחינתי זה לא שווה כספית, גופנית או מנטלית. לאמריקאיות זה מתאים כי הן בדרך כלל משחקות באירופה, המשפחה שלהן בארה"ב וזו הדרך שלהן להתחבר אליהם.

 

החיים בחו"ל יכולים להיות לא פשוטים בכלל.

ברומניה שיחקתי במקום נידח, חור של ממש והייתי חייבת לנסוע פעם בשבוע לעיר הגדולה בוקרשט כדי להתאוורר. באופן כללי החיים שלי סובבים סביב הכדורסל. יש בין אימון לשניים ביום. אם אני בישראל יש לי הרבה תעסוקה, משפחה וחברים, אבל כשאני בחו"ל זה ממש בזבוז חיים, שעמום. בהתחלה אין חברים חדשים ולפעמים עד שמתרגלים ומכירים כבר עוברים הלאה, כך שנשארת לי שם שיגרת יום של נגינה בגיטרה ואימונים.

אני לא מאמינה באהבה אחת לכל החיים עם כל מקרי הגירושין שאני רואה מסביבי.

החיים האישיים שלי כרגע באים אחרי הכדורסל. אני יודעת שזה נשמע מאד פסימי אבל זו המציאות. גם ילדים זה משהו שאני ממש לא חושבת עליו. כרגע הדבר היחיד שמעסיק אותי הוא איך להגיע לחוף באילת הכי מהר שאפשר כדי לנפוש קצת אחרי הניצחון ולפני שממשיכים הלאה.

 

ספורט מקצועי כרוך בוויתורים והשקעה עצומה ואם לא אוהבים את זה באמת, אין טעם.

מדובר בסבל פיזי, בידיעה שלי שגם בעוד 10 שנים אני לא אוכל לפתוח בקבוק קולה בגלל כל השברים שיש לי באצבעות. אבל אם אני צריכה להרכיב מתכון לילדה שמאד רוצה להיות מקצוענית, המרכיב העיקרי יהיה לדבוק במטרה ולעשות את הדברים הכי טוב שאפשר, לנסות להיות הכי מוצלחת ולא לוותר בשום מקרה.

 

עם מי היית יושבת לקפה?

 עם מייקל ג'ורדן כמובן!