את הספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות שואה בחברה הישראלית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים) כתבתי אחרי מחקר של שנים. הוא מביא את סיפורה של החברה הישראלית והשואה בשנות החמישים ובימי משפט אייכמן, מנקודת מבט פמיניסטית. הסיפורים המוצגים בספר נאספו באמצעות סיפוריהן האישיים של נשים, ניצולות ונספות, על דימוייהן כגיבורות השואה. בחרתי להעלות כאן את סיפוריהן הקשה של אמהות, שבזמן השואה התמודדו עם שאלות ומצבים בלתי אפשרים. הקושי, הכאב והעצב עולה מכל סיפור ומכל שיחה שלי עם אישה. 

 

אמהות בשואה ניסו לעשות את הבלתי אפשרי: להציל את עצמן ולגונן על ילדיהם. הסיפורים מתוך ההפרק אמהות ובנות, בספר אל "האחות הלא ידועה" חושפים את  חייהן של אמהות בשואה, כפי שהציבור הישראלי ראה אותן בשנות המדינה הראשונות: שנות החמישים וימי משפט אייכמן, שזה עתה מלאו לו 50 שנה. להלן קטע מהפרק האמהות והבנות, המביא את הסיפורים האלה (עמ' 107-103 בספר)

 

האמהות פעלו לבדן. לא פעם, סופר, הנחה אותן היה החוש הנשי, הרגש האמהי, לא השכל: "עוד לא הוזכרה המלה 'ילדים', וכבר אמר להן האינסטינקט האמהי מה עומד להתרחש", כתב מעריב על גטאות פולין.

 

אמצעי הלחימה היה הגוף: בזרועותיהן סוככו על הילדים ואימצו אותם אל לבן ובאגרופים וברגליים הלמו ובעטו."האמהות שכחו את הפחד ולחמו עם הגרמנים – הן התקיפו אותם ונאבקו", סיפרה ניצולה. היא ראתה אשה שהתנפלה על קצין ס"ס ושרטה את פניו.חיבוק הציל חיים. בתאי גז חיבקו אמהות את ילדיהן.

 

מציינים את יום השואה ב-Onlife:

ביחד מגוננות עד תאי הגז

לא פעם סופר כיצד אחרי פתיחת הדלתות נמצאו על הרצפה ילדים חיים. "את רק לוחצת אל גופך את הגוף הצנום, הח?ור הזה, לסוכך עליו מפני החיים הללו ומפני המו?ת כאחד", סיפרה אם; אמהות הלכו לתא הגז עם פעוטות בזרועותיהן. הגדולים החזיקו בידיהן.

 

בעדותו במשפט אייכמן סיפר גדליה בן-צבי, ניצול אושוויץ: "אני זוכר שילדה בת עשר יצאה מתוך ערימה של מתים, אינני יודע איך הצליחה לצאת משם". היא נורתה. אמהות החזיקו את הילדים – שניים, שלושה וארבעה – על הידיים ורצו אחרי המשאית עליה הועלו יהודים. אשה שנפלה נורתה. א?ם החזיקה את בן השלוש, "ניסתה להגן עליו מפני הכפור במעט בגדיה ולבסוף כרעו שניהם ונשארו בשלג".

 

הן עודדו, ניחמו והרגיעו: בקרונות הרכבת ליטפו את הילדים, הרדימו אותם ובה בעת הסתירו את פחדן וכבשו את הדמעות. לעתים ניסו להסיח את דעתם. סיפור על אם שהבטיחה לילדתה בת החמש, שרוחה קצרה בהמתנה לתא הגז, כי עוד מעט קט ייסעו לסבא וסבתא, הופיע בהזדמנויות שונות ובגרסאות דומות.

זכותה של כל אם לחסוך את אימת המוות

בניסיונות להגן על ילדים באמצעות הסחת הדעת – ברוח אחד הצירים שהניעו את עלילת הסרט החיים יפים של רוברטו בניני מ-1997 – פורסמו מדי פעם: א?ם "מפתחת משחק מחושב של הערמה על הילדה, כדי לשמור לה עד הרגע האחרון את אשליית החיים הרגילים", כתבה רבקה גורפיין בעל המשמר. "זו זכותה של כל אם עלי האדמות – הצליחה מתוך גבורת כיבוש עצמי לחסוך לילדה את אימת המוות". לדעתה היה זה אחד מגילויי הגבורה המגוונים של נשים בתקופת השואה.

 

אמהות ביקשו רחמים והתחננו להצלת ילדיהן, בדרך כלל תינוקות: התחנונים הוערכו כניסיון נואש ולא כהתרפסות. כלב ס"ס זינק לעבר אשה שאחזה בתינוקה שיילל: היא הוצאה מן השורה. הס"ס פקד להשליך את התינוק. "הוא כיוון תת-מקלע דרוך והאשה נפלה לרגליו. 'לא', התחננה, 'לא אתן את ילדי', וגוננה על התינוק. 'קומי, קומי, דבר לא יאונה לך, עוד מעט תקבלי לאכול', עודד אותה. בעודו שולח מבטי חמלה וארגעה לעבר האשה, פילח צרור כדורים את האויר וריטש את גופות התינוק והאם".

 

בעדותו במשפט אייכמן סיפר אבא קובנר על רצח תינוק לעיני אמו. מדי פעם סופר על אם שנדרשה לבחור אחד מילדיה: "אמא ששלושה מילדיה לקחו, ניגשה לאוטו וצעקה: תן לי את ילדי. והוא שאל: כמה הם ילדיך? היא ענתה שלושה. והוא אמר: אחד את יכולה לקחת. היא עלתה על המכונית, שלושת הילדים הושיטו ראשיהם אליה, וכל ילד רצה ללכת עם האם. האם לא יכלה לבחור", סיפר אהרן פרץ. "אם אחת הלכה עם שני ילדים – וזאת ראיתי מחלוני – וביקשה שהגרמנים יחזירו לה ילד אחד. הוא לקח את הילד בכתף וזרק לה. סצינות כאלה היו כל יום".

לעזוב את הילד ולהינצל?

סיפורים על נשים שגילו גבורה בתקופת השואה בכך שסירבו להציל את חייהן במחיר פרידה מהילדים הופיעו בעיתונים לעתים תכופות. המשותף להן היה האינסטינקט האמהי על כל מרכיביו. דחף זה הועמד במרכז והעלה אותן על נס. גם כשהיה להן סיכוי לשרוד לבדן – כצעירות שלעתים נחשבו למסוגלות לעבוד – לא עזבו את הילדים.

 

הסיפורים פורסמו בעקבות עדויות ניצולים במשפט אייכמן, שבמהלכם הושמעו. אחת מאלה היתה עדותה של אסתר גולדשטיין. "לקראת הסלקציה באו האמהות אלי לבקש עצה: מה לעשות? לעזוב את ילדיהן? להישאר עמם? מה היית עושה את? ניסיתי להתחמק: 'אינני יודעת. הרי אין לי ילד משלי'. אבל הן לא הירפו. ובכל זאת? אמרתי להן: 'אני חושבת שאילו היה לי ילד קטן, הייתי נשארת איתו'. והן הנהנו: זה מה שהתכוונו לעשות בלאו-הכי, ממני ביקשו רק אישור לנכונות החלטתן", כתבה רות בונדי בספרה האוטוביוגרפי שברים שלמים על מחנה המשפחות באושוויץ.

 

"במשך שנים כרסמה בי האחריות הנוראה שלקחתי על עצמי. הרי האמהות היו צעירות, ואלמלא נשארו עם ילדיהן היה להן סיכוי להינצל, להקים משפחה חדשה. אבל איך חיים במחשבה על ילד שנעזב בשעתו הקשה? אחרי שנולדה בתי חזרתי ושאלתי את עצמי: הא?ם הייתי נשארת עמה כדי לחבק אותה בתא הגז? ואישרתי לעצמי שוב ושוב: לא הייתי עוזבת אותה".

הרהורים כאלה היו מנת חלקם של אוחזים בנשק שאחרי השואה היו להורים. בעצרת בקיבוץ יד-מרדכי שיתפה חייקה גרוסמן את הקהל: "לא עוזבת אותי המחשבה, מה הייתי עושה אני לו ילדותי היו בטרנספורט, לא רק אמא? האם יכולתי לעזבן לנפשן וללכת לקרב האחרון?".

 

דבר דומה עלה בדעתו של יצחק (אנטק) צוקרמן כשטייל עם בנו הפעוט בשדות קיבוץ לוחמי הגטאות: "כבזק עברה בי מחשבה, האם יכולתי עם פעוט ואישה ומשפחה, להסתכן ולחולל שם אותם דברים, שלימים הסתברו כבעלי משמעות היסטורית. באותה שעת בין ערביים לא ידעתי את נפשי להשיב".

 

לחנוק את הילד בידיך שלך

ילדים לא היו רצויים במקומות מחבוא, בכיים עלול היה להסגיר את המסתתרים. "בצוק העתים הפכו לפעמים גם היהודים עצמם לשונאי הילדים", סיפרה בתיה אייזנשטיין-קשב. "אם היו בגיטו אנשים, שהשלו את עצמם בתקוה, כי המחסה יוכל להציל אותם מ'אקציה', לא זכו הנשים-אמהות אפילו לאשליה כזאת".

 

כשבכו תינוקות ופעוטות במחבוא המשיכו אמותיהם לחבקם וניסו להסותם. הניסיונות הסתיימו לא פעם במוות כשהאמהות חנקו את הילדים, אמרה ניצולה ללאשה. כך ביערות: "גמרנו אומר, כי כל ילד שיתחיל לבכות תחניקנו אמו במו-ידיה. ילדי היה הראשון שהתחיל לבכות. שמענו רשרוש של ענפים בחורש. תקעתי ממחטה לתוך פי הילד", סיפרה ניצולה.

 

ב-1961 ראיין כתב הבוקר אב שעשה זאת. נערה תיארה: "ברגע של מתיחות החל פתאום תינוק אחד לבכות. אמו כיסתה מהר את פי התינוק, אך בשום אופן לא הצליחה להשתיקו. הבחנו איך הגרמנים נעצרים ומקשיבים, ואז חנקה האם במו ידיה את תינוקה. כל זה קרה במשך שניות אחדות". בלהבות באפר הביאה רוז'קה קורצ'אק סיפור דומה.

אמהות השליכו עצמן לפני הרובים שלא ירצחו את ילדיהן. בדרכה לאומשלגפלאץ החביאה אם את תינוקה תחת בגדה?: לאחר שנתגלה סירבה להיפרד ממנו ונורתה עמו. משפחתנו, המטופלת בשלושה ילדים, צפויה ללכת למוות, אמר גבר לאשתו, אם נפרד זה מזה, "סיכוי קל לכל אחד שידלג על פני מתרס המוות". הם נשארו יחד.

 

מנת רעל אחרונה

ברכבת שנסעה לטרבלינקה התנגדה אם לניסיון בריחה: "אין שום הצלה... אין לאן לברוח, ועם מי ישאירו את ברכה'לה ואת מלכה'לה?... רק ביחד... עד הנשימה האחרונה". בעדותו במשפט אייכמן סיפר ד"ר יוסף בושמינסקי על גרמני שתפס אם שהחזיקה פעוט, אשר "החלה לבקש רחמים אצל רוצח זה שיירה בה וישאיר את התינוק בחיים. מעבר לגדר עמדו פולנים והרימו ידיהם ברצונם לתפוס את הילד והיא נ?סתה למסור להם את הילד. אז לקח איש הס.ס. את התינוק בידיו, ירה באם וקרע את התינוק 'כמו שקורעים סחבה'. האם שהיתה פצועה אנושה התקרבה בזחילה. ככה גוועו שניהם יחדיו".

 

אמהות הרעילו את עצמן ואת ילדיהן: "דאגתי למנת רעל שלא תגע בילדי יד טמאה, שימותו כגבורים יחד אתי", סיפרה אם לבת אחת-עשרה ולבן תשע. הורים סירבו להצעה של ידידים נוצרים להפקיד בידיהם את הבת מחשש שימירו את דתה. אם אמרה לבנה כי "מוטב שימות יהודי מאשר שיחיה בתור משומד".

 

סיפורים על ילדות שהוריהן העדיפו שימותו כיהודיות הופיעו לפעמים בעיתונות הזרם החרדי. ככלל, גילתה המערכת אהדה להחלטת ההורים, אך במקביל עסקה בהתרת מסירתן לנוצרים. היה זה ברוח סיפורי גבורה של אמהות מתקופות קודמות, שפורסמו לרוב בעשרה בטבת ובתשעה באב.

 

בעדותו במשפט אייכמן סיפר ד"ר משה בייסקי על אשה שבעלה הזריק לה ולעצמו רעל, היא נשארה בחיים ומאוחר יותר נורתה. בנותיהם נשארו לבד. בעדותה באותו המשפט סיפרה הילדגארד הנשל על משפחות שלמות שהתאבדו. "בכרכים נעשו ההתאבדויות להופעה שכיחה", ציינה רניה קוקלקה הרשקוביץ בספרה בנדודים ובמחתרת שראה אור מיד אחרי המלחמה.

 

לא כל הסיפורים סופרו. הנשים לא נאלמו, אבל סיפורים רבים נעלמו. אם משום שהנשים עצמן לא נשארו בחיים ואם מפני שהן לא יכלו לספר על מה שעבר עליהן שם. הספר שלי מוקדש לנשים עלומות אלו, שנרצחו ונשארו בחיים, באשר הן שם, באשר הן כאן.

 

אל אתר הספר " אל האחות הלא ידועה" הוצאת מגדרים הקיבוץ המאוחד

 

לארוח של  ד"ר שרון גבע בתפוז