לפני 3 שנים פנה אליי חבר מהמילואים וביקש שאכין סדרה של סרטונים קצרים לכבוד יום הולדתו ה-59 של אביו. לחברים מהמילואים לא אומרים לא, אבל משהו כאן נראה לי מוזר. למה 59? תהיתי, חכו שנה. זהו, שאין לו שנה, ענה החבר בשקט, הגרורות כבר בכבד.

 

מציינים את יום הזיכרון:

 

הכנתי את הסרטונים, שחלקם עסקו בקריירה הצבאית של האיש, יואב שמו. סיפור אחד משך את לבי במיוחד, ועסק בתפקיד החשוב שמילא בקרב השני לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים.

 

בשבילי זו הייתה עבודה - בשבילו צוואה

ערכו לו מסיבה יפה. יפה ועצובה מאוד. בסופה הפגישו בינינו. כשלחצנו ידיים אמרתי לו: אתה יודע, קר עכשיו (זה היה בחודש נובמבר), אבל אולי ניסע באפריל לחרמון ונצלם שם קצת, אפשר לעשות סרט תיעודי שלם על הקרב הזה. יואב רק חייך במרירות ואשתו, רחל, שעמדה לידו, הפליטה אנחה קטנה ונדמה היה לי שגם מחתה דמעה בשקט.

הלך הרוח היה ברור: באפריל כבר לא יהיה לי עם מי לנסוע לחרמון.  ובכל זאת, למחרת יואב התקשר וביקש שאבוא אליו לדבר. השיחה הזו הפכה לשנה של עבודה משותפת. זאת אומרת, עבורי זו הייתה עבודה. בשביל יואב זו הייתה צוואה.

למרות שכל דקה בשנה זו הייתה שקולה עבורו לזהב, הוא הקדיש לי אינספור שעות, לתחקיר, לייעוץ, להגהות על הטקסט ואח"כ לצפייה בסקיצה הראשונית. למרות המחלה, רוח הלחימה פיעמה בו ופרצו בינינו ויכוחים עזים.

 

כשהעזתי לומר לו באחת הפעמים, שהוא אולי מבין בגולני ובח"יר, אבל אני יודע משהו על קולנוע, השיב לי בכעס (עד כמה שגופו הנחלש אפשר לו לכעוס): אני אביא לך מישהו שמבין גם בגולני וגם בקולנוע. אמר ועשה.

 

למחרת התקשר אלי לא פחות  ולא יותר בני ברבש, ואמר לי: "פעם, לפני שנהייתי תסריטאי, הייתי קצין אג"מ של גולני. אני לא יודע מי אתה אבל קיבלתי צו 8 מיואב, לעזור לך לסיים סרט". בשקט, בתבונה ובהרבה חום והומור, יישב ברבש את המחלוקות בין יואב וביני, עד שנהיה סרט.

 

החודשים חלפו, ודומה היה שיואב פשוט מסרב להיכנע למחלה, שהלכה והחמירה. בין טיפול חדשני זה או אחר, לספארי באפריקה שאליו לקח את ילדיו ונכדיו, הוא המשיך לזמן אותי אליו ולעקוב אחר התקדמות הסרט.

באוגוסט, כשאני כבר עמוק בתוך העריכה, אמר לי עורך הסרט טל סומך, שאין לנו שום צילום עדכני של החרמון. הרמתי טלפון ליואב, שהיה כבר בשלב מאוד מתקדם של המחלה, והתייעצתי איתו איך אוכל לנסוע בשבוע הבא לחרמון כדי לצלם. עזוב שבוע הבא, אמר יואב, תבוא מחר בבוקר. ניסע ביחד.

 

הגעתי אליו למחרת ויואב יצא לקראתי רענן ונמרץ, כאילו אין מחלה. הוא נכנס בשיא הטבעיות למושב הנהג בג'יפ שלו, ונהג עד החרמון. מפאת כבוד המת, לא אציין באיזה מהירות  הוא נהג, אומר רק שלא ידעתי כמה החרמון בעצם קרוב.   

 

פגישתנו האחרונה הייתה מסוג האירועים שאדם לא יכול לשכוח. הייתי כבר ממש בסוף שלב הפוסט פרודקשן, ובעודי מתעמק בסקיצות אנימציה של תרשימי הקרבות, לא הייתי בטוח לגמרי במיקום של פלוגה א'. לא שזה באמת שינה משהו מבחינה קולנועית, אבל מה יגיד יואב...

נסעתי אליו. הוא שכב בחדר העבודה שלו, תחת השפעה של הרבה מורפיום ועדיין מתפתל מכאבים. הוא התאמץ לגרור את עצמו לשולחן העבודה, התבונן בסקיצה שהבאתי, הצביע בצורה מדויקת על המיקום הנכון (סנטימטר שלם שמאלה) וחזר לשכב.

 

יצאתי משם כשאני יודע היכן בדיוק איפה פלוגה א' הייתה אבל יותר מזה – כשאני מבין לעומק את משמעות המושג  דבקות במטרה, ומה ללא ספק היה ב-DNA  של החיילים שכבשו את החרמון.

 

שבועיים אחר כך ויומיים אחרי שנחתמה הגרסה הסופית של הסרט - יואב נפטר.

 

לאתר של מוטי הופריכטר