אף פעם לא חשבתי שאני יפה, כי במקום שבו נולדתי זה מראה די סטנדרטי, אז לא התעסקתי בזה.

 בראיון עם מיכאיל גורבצ'וב, הוא אמר לעוזר שלו חמש דקות אחרי שהתחלנו בנימה די מופתעת: "לזאתי יש שיניים!" אבל נראה לי שההפתעה היתה יותר בגלל הגיל שלי אז, ולא בגלל צבע השיער.

 

עוד בOnlife:

קפה עם עירית לינור

קפה עם צופית גרנט

עיתונאית מאחורי הקווים: האם סופו של בן לאדן הוא באמת הסוף?

בואו לקפה בבתי ת"א - סיור בתים מבפנים

 

רק פעם אחת נתקלתי בסטריאוטיפ של יפה וטיפשה ודווקא מכיוון נשי.

בתקופת הגשת החדשות, מישהי כתבה בעיתון נשים שעם כל הציפיות שהיו ממני, עד שלא אביא פרשת בר-און-חברון משלי, מתעסקים אתי רק בזכות המראה שלי.

אז זה לא ממש הזיז לי, כי כל אחד והשאיפות שלו בתחום, אבל די עצבן אותי שהיא כתבה גם שאם אני כזאת מוכשרת, איך זה שלא הצלחתי להפטר מהמבטא. 

 

כשהתחלתי להגיש ב-2006 את מהדורת החדשות עם דני קושמרו, הציבור עדיין לא היה מוכן לזה.

העולים הופיעו בחדשות בעיקר בהקשרים שליליים, וזה היה די נועז. אבל משהו בבירור לא עבד ? היו שדיברו על היעדר כימיה בין המגישים, היה לחץ נפשי די גדול מכל הדיון במבטא שלי שהגיע למאמרים ולדיונים בתוכניות רדיו וטלוויזיה והתקבלו כל מיני מכתבים לא סימפטיים מהצופים ש"הרוסים צריכים לחכות לתור שלהם" במקום להידחף.

בתוך כל זה לא ידעתי מה אעשה בהמשך ואיך אצליח לפרנס את הבן שלי. אז כששאלו אותי יום אחד לאן נעלם ה"משהו הזה" שהיה במבחן בד ושבגללו התקבלתי - הבנתי. הבנתי שאני פשוט כבר לא נהנית מזה.

מול המעברות, זה נראה לגמרי כמו התפנקות להתלונן על קשיי הקליטה. 

יכול להיות שבגלל שהייתי העולה הראשונה מגל העלייה החדש בתקשורת המיינסטרים, הפכתי לעולה הנצחית.

אולי בכלל לא הייתי צריכה לדבר על זה בעבר, אבל האמנתי שזה חשוב. חשוב שאנשים יידעו מה עובר גם על ילדים שעולים לארץ בגיל צעיר, כי בניגוד לתפיסה שהילדים נקלטים בלי בעיות כי אין להם שורשים, בהרבה מקרים זה מאוד לא נכון.

 

היתה לי שכנה, ניצולת שואה, שבכל סוף שבוע היתה משאירה לנו חצי חלה בשקית תלויה על הדלת.

היא ניסתה לשכנע אותי לעברת את שמי ליהודית (ככה קראו לה). בסוף שיניתי את השם לטלי, אבל בתקופת מרד הנעורים החזרתי את נטשה.

 

כמו הרבה הורים עולים, אמא היתה עסוקה עד מעל הראש בלמצוא את עצמה במדינה החדשה, אז לא היה עלי שום פיקוח.

הייתי מסתובבת לבד יחפה תחילה על גגות שכונת נחלאות בירושלים, אחרי זה בתל-אביב, מתעמלת לבד בפארק בעשר בלילה, כותבת דברים לעצמי על חוף הים.
 

בגיל 11 התחלתי לפרסם כתבות וקומיקס בעיתונים ברוסית בישראל ובמקביל עבדתי במשלוחים במכולת ובניקיון. 

משם יצא גם המפגש הראשון שלי עם העיתונות הישראלית: מיכל ניב ז"לשגרה באזור עצרה אותי יום אחד וביקשה לדבר. יצא מזה כתבת שער ב"זמן תל אביב" על ניצול מחפיר של ילדי עולים.

לא באמת הרגשתי שמנצלים אותי כי זה איפשר לי לקנות ספרים, חומרים לציור וגם בגדים - במקום לאסוף בגדי יד שניה במחסן מיוחד שהעירייה פתחה לעולים. אחרי הכתבה היה קשה יותר למצוא עבודה, בבית הספר הציקו לי והבוסית דאז של אמא שלי איימה עליה שהעובדים הסוציאליים יקחו לה את הילדה.

כעסתי על מיכל וכתבתי לה מכתב עצבני בעברית-לא-עברית, שזה שאין לנו כסף כי רק עלינו לארץ לא אומר שאנחנו קבצנים.

היא שלחה לי פרחים ומכתב שלא היתה לה כוונה לפגוע. לא הספקתי לדבר איתה והפעם הבאה שפגשתי אותה היתה מעל קברה.

במקור לא היתה לי כוונה להגיע לוושינגטון, אלא לניו יורק, לצורך לימודי הדוקטורט.

אבל בשנה שבה ברק אובמה נבחר לנשיא ארה"ב וושינגטון הייתה פיתוי שכתב אינו יכול לעמוד בו.

 

זה סופר מעניין לסקר את אמריקה.

הבעיה העיקרית היא סדר העדיפויות כי קורים המון דברים במקביל, כל יום, כל הזמן. אין ספק שזה גם בא על חשבון המשפחה והילדים בגלל שאני נוסעת לא מעט והרבה פעמים חוזרת מאוחר ועובדת תמיד גם בסופי שבוע.

אפילו כשאנחנו מנסים כבר לנסוע לאנשהו, אני הרבה פעמים עם המחשב הנייד על הברכיים - גם ברכב. עם זרם המידע האדיר שיש פה, מאוד קשה להתנתק, כי אחרי זה לוקח שבוע לחבר את הנקודות בגלל יום אחד שפספסת.

 

פעם האירופאים ביקרו את האמריקאים על כך שמרוב ניסיונות להביא את קולות שני הצדדים, הכתבים הפאסיביים יצרו ציבור קוראים פאסיבי.

עכשיו יש תוכניות שלעתים קצת מלחיץ לצפות בהן בגלל המרחק שהן הפליגו מאותו רעיון בסיסי של הצגת שני הצדדים.

אני לא מסכימה עם אלו הטוענים שזה יותר מעניין ומסעיר. זה מזכיר לי את הדיונים על ישראל בקהילה היהודית - נדמה לפעמים שנשאר פחות ופחות מקום לדיון אמיתי. יש כנסים של אוהבי ישראל ושונאי ישראל, שבאחד שרים את "התקווה" ומגדירים את מי שמעז לבקר את מדיניותו של נתניהו כאנטישמים, ובשני מוחאים כפיים לאנשים שמייחלים להפלת מדינה גזענית. כל קבוצה חיה בעולם משלה, ואני לא בטוחה שזה מצב בריא.

 

יש מה ללמוד מבוב וודוורד, אבל גם מהלן תומס, למרות שהיא די ירדה מהפסים עם השנאה שלה לישראל.

כשישבה בשורה הראשונה בחדר התדרוכים של הבית הלבן, הייתי תמיד חושבת שחבל שלשאר הכתבים המצודדים והצעירים יותר בחדר אין ביצים לחקור ולצלוב כמוה את בכירי הממשל, כי הם חוששים לאבד מקורות. אני מאד מעריכה עיתונאים כאלו.

ברוסיה אהבתי את העיתונאית אנה פוליטקובסקאיה.

חלק מהקולגות שלה חשבו שהיא אובססיבית ומשוגעת אבל היא המשיכה לכתוב על בעיות שלא עניינו את השלטון ופחות ופחות עניינו את הקוראים. היא אמרה לי שהיא יודעת שיהרגו אותה, ואכן הרגו אותה. 

השבוע פגשתי בוושינגטון עוד עיתונאי רוסי שחטף מכות רצח בגלל דברים שהוא כתב ואין לו שום כוונה להפסיק גם אחרי מה שעשו לו. כנ"ל עם קולגות שפגשתי ממדינות ערב ודרום אמריקה שמספרים דברים שעיתונאים בישראל, אני מקווה, לא ייחשפו לעולם אפילו לעשירית מהם.

המפגשים הללו אינם פשוטים, בייחוד עם הכתבים הערבים שנכנסים למתכונת של תקיפה אבל זה גם נותן לי פרספקטיבה על הדרך בה רואים אותנו ואת הדברים שאני כותבת עליהם.

 

אני מאד אשמח לראות משטים של פעילי שלום יוצאים לסוריה, איראן, סומליה או קונגו.

שיירדו קצת מאיתנו ולא יגידו ששם אין צורך להגן על זכויות האדם ולהביא סיוע הומניטרי. כשהסתובבתי בעולם, למשל בצפון קווקאז, במהומות בקניה או בגבול עיראק כשטורקיה החלה את המבצע הצבאי התורן נגד המחתרת הכורדית, הייתי המומה מהכמות הקטנה של עיתונאים שפגשתי שם, אם בכלל, לעומת העדרים שמסתובבים בישראל. 

לפעמים יש לי הרגשה שהעולם מסקר אותנו די באובססיביות בין השאר בגלל שזה יחסית קל טכנית ופחות מסוכן מאשר לנסוע למקומות שההתנכלות לעיתונאים, כולל עריפת ראשים פה ושם, היא סוג של נורמה.

 

לאובדן חיים קשה להתרגל גם אחרי שמבקרים בעשרות משפחות כאלה.

הביקור בעיירה בסלאן ברוסיה, שניסתה להתאושש מפיגוע החטיפה בבית הספר ב-1 בספטמבר, כשבית הקברות של העיר גדל פי שניים בין לילה, היה חוויה מזעזעת.

פעמים רבות שומעים את הדברים המרגשים והמפתיעים מאנשים שבחיים לא יצא להם להתראיין בתקשורת.  תקופת האינתיפאדה, למשל, והמפגש עם המשפחות השכולות בזירת הפיגוע או כמה שעות אחרי היתה מאוד קשה נפשית.

 

יש לנו מזל גדול להאמין שהתקשורת כן יכולה להזיז ולשנות דברים.

ביקרתי בהרבה מקומות שהאנשים בהם היו כה מיואשים, שקרו להם דברים כה נוראים ומקוממים, כמו חטיפות, אונס, התעללות של מפקדים בחיילים, מצבים בהם אצלנו היו הופכים עולמות ושם שמעתי תגובות אדישות: "כולם יודעים את זה, נו, אז מה? אז תכתבי את זה - למי זה יזיז? זה לא ישנה כלום".

 

התקשורת בארץ נתפסת הרבה פעמים כמגויסת לטובת מערכת הבטחון.

 זה קורה כי אנחנו תכל'ס עדיין חברה במלחמה, גם אם זה על אש קטנה. אצל האמריקאים הצבא הוא צבא מקצועי, ולא להרבה אנשים יש בפועל חבר או קרוב משפחה שהוא חייל אבל גם אצלם יש את ההטיה הזאת כשמדובר ב"בנים שלנו" במלחמה.

זה בא לידי ביטוי בייחוד במלחמת עיראק כשהתקשורת לא תחקרה יותר מדי את הרציונל שמאחורי היציאה למלחמה. נדמה שהתפיסה השתנתה מעט בעקבותיה: הקיטוב שבין הליברלים לשמרנים גדל ותקשורת המזוהה ומזדהה כאידיאולוגית עומדת בסתירה לרעיון הבסיסי של האמריקאים שעיתונאי צריך להיות אובייקטיבי.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?

כוס קפה עם הילרי קלינטון יכול להיות מרתק, אם היה אפשר לעשות את זה אוף רקורד, בלי לחץ ובלי פרוטוקול. אבל עם יד על הלב, הייתי שמחה לשבת לכוס קפה עם הרבה חברים שלי שאנחנו כבר חודשים או אפילו שנים שואלים אחד את השני בפייסבוק: "אז מתי יושבים לכוס קפה?" וכמעט אף פעם לא מוצאים זמן לעשות זאת באמת. 

 

מזל לביא שואלת בעמוד הפייסבוק של Onlife : "האם לא היה כדאי שנטשה תעבוד על המבטא והדיקציה שלה כדי שתוכל להופיע בטלויזיה?"

 

כשלמדתי בתלמה ילין, קראתי שעות מחזות בקול רם, ניסיתי להוציא את ה"ריש" העקשנית הזאת. גם בתקופת הגשת החדשות לקחתי שיעורים, וכנראה שבאמת אין לי את זה.