את סוף השבוע האחרון ביליתי עם בעלי ללא ילדינו בצימר בקיבוץ נחשולים, ממש על חוף הים. היה תענוג. ממש הרגשתי איך יורד לי לחץ הדם, לא שמעתי את דופק הלב שלי, התנהלתי באיטיות... תענוג.


אחד הספרים שלקחתי איתי הוא החדש של צרויה שלו, "שארית החיים". קראתי רק כ-100 עמודים עד עכשיו ואני נהנית מאוד מהכתיבה.


 


הספר מתחיל בזיכרונות שעולים בראשה של אשה זקנה. אחד מהם, אשר חוזר גם בהמשך הספר (ואולי יחזור עוד, אני עדיין לא יודעת) מתאר כיצד ניסה אביה להכריח אותה ללכת כשהגיעה לגיל שנה.


כתינוקת הראשונה של הקיבוץ, עיני כולם נישאו אליה. אביה אילץ אותה ללכת כשכולם מביטים בה וברגע שהרפה את אחיזתו, היא נפלה. לא קרה לה שום דבר נורא מבחינה פיזית, אבל מאותו רגע היא לא הסכימה יותר ללכת למשך שנתיים שלמות.


שנתיים היא שכבה בלול כמעט מבלי לזוז כתוצאה מהטראומה, מהנפילה מול כולם, מהכישלון שהיא גרמה לאביה להרגיש, מהכישלון שהיא חשה מול הציפיות של אביה.


 


כמובן שזו דוגמא קיצונית. בהמשך הספר אנחנו לומדים עוד על מערכת היחסים המעוותת מהיבטים מסוימים בין אביה לבינה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב מיד עם הקריאה, שזה בדיוק אחד הדברים שאני חוששת מהם כשאני רואה הורים שמנסים להאיץ בילדיהם.


 


כשאני רואה הורים המאיצים בתינוקות שלהם להתיישב, לזחול וללכת אני חושבת לעצמי ? רגע, חכו רגע. עזבו את ההיבטים הפיזיולוגיים/מוטוריים ? מה עם הלחץ שאתם מפעילים על עצמכם ועל התינוקות שלכם? לאן כולם ממהרים?


אני מאמינה בכל לבי כי לשלבי התפתחות מוטוריים יש גם היבט רגשי. כשתינוק מתחיל לזחול, הוא מתרחק מאימו והוא עובר שלב חדש בתהליך ההיפרדות ממנה. הוא יתחיל לזחול כשהוא יהיה מוכן לכך, מכל הבחינות.


לא כל תינוק שמתחיל ללכת עושה זאת בעזרת יד של מבוגר. חלקם מבקשים יד ואילו חלקם מחכים עד שהם ירגישו בטוחים מספיק כדי ללכת בעצמם, ללא יד. האם כדאי להציע להם יד מבלי שהם מבקשים זאת? לדעתי, לא. אני מאמינה כי יש בכך התערבות בתהליך הרגשי הנלווה לתהליך המוטורי.


 


התחום המוטורי הקרוב אליי מתוקף עיסוקי, הוא רק דוגמא. אבל באמת, לפעמים כל כך קשה לדעת מתי לדחוף כחלק מתהליך של תמיכה ועידוד צמיחה, ומתי הדחיפה היא בעצם האצה מלחיצה. אחד המקומות בהם השאלה הזאת צפה לנגד עיניי היא אימוני הכדורגל של הבנים שלי. אני רואה הבדל ברור בין הורים (בעיקר אבות) ש"מלחיצים" (המרכאות בגלל הפרשנות שלי) את הבן במהלך האימון לעשות כך או אחרת, מחייכים ממסירה נפלאה ומתאכזבים מאיבוד כדור, לבין הורים שהינם פאסיביים בתהליך הלימוד של בנם בחוג.


אני מקווה שאני לא משדרת לילדים שלי כי עליהם להצליח/לעבור שלב/להפגין בגרות לפני שהם מוכנים לכך. מעניין יהיה לשמוע את דעתם בעוד 20 שנה. איך הם חווים את תהליכי הצמיחה שלהם בהיבט שלי ושל אביהם? האם אנחנו מלחיצים? האם אנחנו פסיביים מדי ולא דוחפים מספיק? שאלות קשות...


 


 


__________________________________________________________________________________________________________________________________


עדי שטרסמן, מטפלת בשיטת ורדי ומדריכת עיסוי תינוקות.


www.metaplim.co.il/adi-strasman


www.facebook.com/adi.strasman