דימוי הגוף שלנו נבנה ומתעצב במשך השנים, מתוך תגובות של הסביבה לגופנו בהמשך, משתלבות תצפיות בסובבים אותנו בהתייחסותם לגופם. בשלב הבא מתרחשת הפנמה של ההתייחסות כלפי עצמנו. ככל שהילד ייחשף למודלים בריאים יותר של דימוי גוף תקין בסביבתו, כך דימוי הגוף שלו עצמו יהיה תקין יותר.

 

לעומת זאת, אם ילדה, למשל, תשמע את אמה 'יורדת' על המראה שלה ותיחשף לשנאה העצמית של האם כלפי גופה, דימוי הגוף של הילדה עלול להיפגע. שכן, ילדים, בעיקר צעירים, תופסים את הוריהם כמושלמים ושואפים להדמות להם. כל מסר אחר יתקבל בתדהמה ובקושי רב.

 

בניית דימוי עצמי מתחילה בגיל צעיר ומושפעת מהקשר עם המטפלים בסביבת התינוק.

 

האכלה היא הקשר הראשוני של ההורה והתינוק. ההאכלה מהווה ניסיון להבין את צרכיו של הפעוט, לפענח את הצורך שלו באוכל וכמובן מהווה קשר בסיסי של מגע ותקשורת.

 

התינוק הקטן מפרש את העולם, בשלב הראשוני, דרך עיני האם או המטפל. יותר מזה, תינוקות צעירים עסוקים בתחושות פיזיות כמו רעב או עייפות, כאב או נינוחות. בשלב הצעיר הזה אין לתינוק תחושת נפרדות מהאם. מבחינתו הם גוף אחד, שצריך להיענות לכל צרכיו הפיזיים. בהמשך התינוק מבין כי גופו נפרד מגוף האם ולגופו יש משמעות.

להאכלת התינוק והפעוט יש משמעות כיוון שדרך עיני ההורה הוא רואה את עצמו ובונה את הדימוי שלו. אם ההורה מרוצה מהפעוט, מגופו ומהתפתחותו, סביר שגם הפעוט יחווה חוויה חיובית ויקבל את גופו. הורה המנסה להאכיל מבלי להיות קשוב לתינוק או לפעוט ובוחן את ההתפתחות והגדילה בביקורתיות, יעביר מסר, גם אם לא מילולי, של חוסר שביעות רצון.

 

מסרים של ההורה לגבי גופו של התינוק והתעסקות בגוף יכולים ליצור דימוי גוף מעוות שישפיע בעתיד על הילד במספר צורות כמו תזונה לקויה הפרעות אכילה ועוד. כל אלה משמעותיים בחברה בה נתוני הפרעות אכילה רק גדלים והגיל יורד.

 עוד בonlife:

 

להיות אדם שמן בחברה שמקדשת רזון-אינה מציאות קלה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים. ילדים, בנוסף להימצאותם בתקופת גדילה והתפתחות פיזית, מגבשים גם את זהותם ומבנה אישיותם, זה הגיל בו נוצרים ומתפתחים דפוסי התנהגות והגנה כמו גם דימוי העצמי ודימוי הגוף.

 

החיים בסביבה הדוחה השמנה ומעודדת מודל יופי מאד ספציפי ורזה, הילדים גדלים מגיל מאד צעיר בקבלת מסרים ששומן קשור במגוון תכונות שליליות כגון עצלנות, חוסר כוח רצון  ואינטליגנציה נמוכה ומפנימים אותם.

המסרים הנ"ל קיימים בכל מקום סביבנו:

 

סרטי טלוויזיה: פתחו לרגע ערוץ הילדים  ובדקו איך נראות הגיבורות בסדרות, גם אלו הלא מצוירות. למרות הדגש הפמיניסטי בחלק מהסרטים הגיבורות, בעיקר המצוירות, הן בעלות ממדים של בובת ברבי, כלומר אנורקסיה בהתגלמותה.

 

סרטי קולנוע: בל, שלגיה, רפונזל, סינדרלה, פוקהונטס, הנסיכה יסמין ושאר חברותיהן- ממדי גופן דומים אחת לשנייה ורחוקים להפליא מזה המציאותי.

 

טלנובלות וסרטים: אליהם חשופים הילדים כבר מגיל צעיר מאד המוצלח הוא החתיך. בעולם הטלוויזיה והקולנוע של הילדים, בעיקר הצעירים, השמנים לרוב יהיו גם הרעים או הטיפשים ובד"כ הם יהיו גם כעורים, וגם ל'גברים' נסיכים שם מבנה גוף משולש וחטוב למדי. גם בשלטי חוצות, מגזינים שונים ועוד.

 

כמו המבוגרים, כך גם הילדים קיימים במגוון צבעים, גדלים ומידות, השונות הזו היא נורמלית ותקינה. הבעיה העיקרית מתחילה כאשר אנו, ההורים, נלחצים ממסרי החברה כי משהו לא בסדר עם הילד, ומכניסים אותו למעגל של דיאטות, הגבלות ומסרים המחזקים את הבעייתיות שבו, שתוצאתם העיקרית היא פגיעה בדימוי הגוף ולרוב גם השמנה.

 

ההתייחסות הזאת מתחילה בגיל צעיר מאד ממדידות וניסיון להכניס את התינוק לגרפים ולהעיר על עליה במשקל או על כל מדד אחר.

דימוי גוף נמוך קשור להתעללות פיזית ומינית ולדיכאון

 למה חשוב לפתח דימוי גוף נכון כבר בגיל צעיר? דימוי הגוף נבנה בגיל הצעיר וממשיך עם הילד בהתבגרותו. ילד בעל דימוי גוף נמוך יהיה מועד יותר להתעללות פיזית, רגשית ומינית. הוא יגדל לתוך חיים אומללים, לניסיונות לרצות אחרים, רחוק מרצונותיו הוא עצמו ומיכולת להגשמה עצמית. בעקבות זאת יגדלו סיכוייו לפתח מגוון הפרעות כגון הפרעות אכילה, התמכרויות שונות ודיכאון.

 

חשוב לציין שלא פחות סובלים גם הילדים הרזים מאד. גם הם, כמו חבריהם בקצה השני של עקומת ההתפלגות הנורמלית, מתקשים למצוא בגדים המתאימים למידתם (לעיתים קרובות מתבגר מאד רזה צריך לחפש בגדים בחנויות ילדים), הם חשופים מאד להערות וההורים לביקורת.

 

ילדים מתחילים להיות מודעים היטב לגופם סביב גיל 5. מחקרים שונים מצאו כי בגיל 5-7 הילד מתחיל לראשונה להבין כי מתביישים בו או גאים בו. גיל הופעת הפרעות אכילה צנח לאחרונה לגילאי 8-9. בניגוד ל'חסרונות' אחרים, השמנה הינה תופעה חיצונית, ומאד לא מקובלת בחברה. הרגישות סביב הנושא הינה גדולה.

 

המסרים הגלויים והסמויים אותם אנחנו ההורים מעבירים לילדנו הינם משמעותיים. אם הורה אינו מרוצה ממשקלו של בנו, גם אם נמנע מלהעיר לו על כך, אך בפועל מוצא את עצמו מעיר לו ומתעניין בכל פעם שהוא מבקש תוספת, חטיף כלשהו או מציב גבולות נוקשים בנושא אוכל- המסר שהוא מעביר לילד הוא שיש לו בעיה. גם אם לא ידבר על הנושא אלא 'רק' ייקח אותו למטפלים כאלה ואחרים עקב נושא המשקל, אותו מסר יועבר.

כל מבט מכאיב

בעבודתי עם נשים בעלות עודף משקל- רובן מציינות ילדות שמנה. כמעט כולן זוכרות יחס מתערב ושיפוטי של ההורים והצוות החינוכי, גם אם הגיע ממקום דואג וחיובי. המשותף הנוסף הוא שכל הפעולות שננקטו אז, לא רק שלא הועילו, אלא עוד החמירו את התופעה.

 

מבוגרים שהיו ילדים שמנים זוכרים הערות כגון: "את בטוחה שאת צריכה את המעדן הנוסף הזה?". את המבט המאוכזב של אמא שכל חולצה שמדד לא התאימה, את ההערה המעליבה של אבא אודות הבטן הרפויה ואיך היא נראית בבגד ים. ילדים שמנים זוכרים בכאב את הילדים שזרקו אבנים על הבטן בכדי לראות איך הן קופצות בחזרה, הערות של השכנה: "את כל כך יפה, אם רק היית יורדת 5 קילו", את המבטים הננעצים בפיהם עם כל ביס כשאכלו בחוץ.

 

כל אלו משאירים צלקות בלתי ניתנות להסרה בנפשו של הילד וישפיעו על דרכי התמודדותו עם המשקל, האכילה והאוכל, על בטחונו העצמי ודימוי הגוף שלו כמבוגר.

 

בעיקר אתם ההורים- כל מבט שלכם וכל הערה, נחקקת ונשמרת בזיכרונם. תחושת האכזבה שלכם מהם, בעיקר אם טרחתם ולקחתם אותם לדיאטנית או למסגרות כאלה ואחרות, השקעתם ממיטב זמנכם וכספיכם, והילד לא הצליח. כל אלה מצטברים למאגר ההולך ומתמלא של תחושת אכזבה, כישלון וחוסר ערך.

 

כיצד ניתן לטפח דימוי גוף תקין אצל ילדינו?

  • ביקורת: הימנעו מלהעביר ביקורת על המראה החיצוני של הילד כבר מגיל צעיר מאד. נסו גם להימנע מהעברת ביקורת אודות מראהו החיצוני של אדם אחר או של עצמכם
  • :מחמאות: הפחיתו במחמאות הקשורות במראה חיצוני ('כמה שאת יפה!', 'איזה חתיך אתה!'). העדיפו להרעיף מחמאות איכותיות יותר.
  • ביטחון עצמי: חזקו את  הביטחון העצמי של הילד - בעיקר אם הוא בעל מראה שונה מהנורמה: רזה יותר/שמן יותר/ נמוך יותר/ גבוה יותר/ עם משקפיים/ ג'ינג'י/ מנומש או כל שוני אחר. ניתן לעשות זאת ע"י חיזוק יכולות מיוחדות, כשרון מסוים וע"י פעילות גופנית שהילד נהנה ממנה וחווה הצלחה
  • מה עושים עם השוני: היו מודעים לשונות הקיימת בחיצוניות כמו גם בפנים, קבלו אותה אתם והיו נכונים לדיון פתוח עם הילדים.
  • ויסות רעב ושובע: תנו לילד את האחריות לקבוע אם הוא רוצה לאכול, מה וכמה. חלוקת האחריות היא ברורה: ההורים קובעים מהו מגוון המזונות שיהיה בבית, מה יוגש בארוחה ועל קיומן של ארוחות מסודרות. הילד הוא האחראי הבלעדי על הבחירה מה לאכול מתוך המגוון הקיים, כמה לאכול ואם בכלל.
  • צפייה ביקורתית במסרים השונים מהמדיה - פרסומות, תכניות שונות, מגאזינים.
  • מודעות: זכרו כי השינוי אמור להתחיל בנו, ההורים. אם נהיה מודעים לדעותינו ואמונותינו, נעביר את התגובות שלנו דרך מסננת בריאה יותר, נחסוך מילדינו שנים רבות של עוגמת נפש וסבל.

למדריך של ורד יפה חאיק-  על תזונת ילדים