השבוע התמלאו קירות הפייסבוק בהודעה אחת שהעלתה אור אלתרמן על תינוק בשם דן: "בגינת אמסטרדם, מטפלת לילד בשם דן, בן 7 חודשים, לא מתייחסת לילד שצורח במשך שעות, מעשנת עליו ומדברת עם חברות איך היא תוקעת לו אוכל בכוח"


אין לי מושג מי הראשון שראה ודיווח ואין לי מושג אם מדובר בסיטואציה שחוזרת על עצמה יום אחרי יום. בעצם זה לא משנה. אני לא הייתי רוצה שיתנהגו ככה אל אחד מילדיי, למרות שאני לא משלה את עצמי, זה כנראה קרה או יקרה כי הילדים שלי לא נמצאים בחינוך הביתי והם פוגשים אנשים שונים במסגרות שונות וחלק מהמטפלים או אנשי החינוך שהם פוגשים בהחלט לט ראויים להיות כאלה.


 


מספר פעמים בשנה זועקת הכותרת בעיתון  על מטפלת מתעללת או גננת אלימה. הסיפורים מפתיעים אותנו כל פעם מחדש אבל חוץ מצקצוק לשון והזדעזעות עמוקה, אנחנו לא עושים שום דבר אמיתי בכדי לשנות ולהגן על הילדים שלנו. מצד שני, אם אני חושבת על זה, מספר פעמים בשנה מתמלאים העיתונים על מקרים מזעזעים של אמא מתעללת בילדיה, פוגעת או מטביעה. צודקים ,יש גם אבות כאלה, מתעללים, אונסים, רוצחים.


 


ואנחנו לא עושים דבר. ושום דבר אני מתכוונת גם לקבוצת הפייסבוק שקמה לה במטרה לפרסם מטפלות שלא מתנהגות כראוי לתינוק. מקימי הקבוצה, "סיירת מטפלות" ינסו להגיע להורים. הקבוצה, הפוסט והתגובות גרמו לי לשאול  שתי שאלות:


1.  מצאתם את האמא ודיווחתם. אתן בטוחות שמה שנראה בעינכם התעללות הוא כזה גם בעיני ההורים? אולי ההורים לוחצים על המטפלת שהילד יאכל? אולי הם אלו שחושבים שאסור לה להרים אותו כשהוא בוכה? אולי גם הם מעשנים ולא רואים שום דבר רע בילד מעשן פאסיבי? אולי זה לא כך במקרה הזה, וההורים יזדעזעו לשמוע איך בנם מטופל, ואולי לא.


2. מה נעשה עם כל האמהות שלא מתנהגות יפה לילדים, שצועקות שמכריחות את הילד לאכול, שמעשנות לידו בשרשרת? שאין להן כוח לבשל והן מאכילות את הילד בצעקות . למי נדווח אז?


 


לפני שנים ישבתי בגינה הציבורית עם ילדי הבכור. מנהלת משפחתון אחת ירדה באופן קבוע עם חמשת הילדים שלה לגינה ובאופן קבוע סיפרה עד כמה היא שונאת את העבודה שלה. תוך כמה חודשים השנאה לעבודה הפכה להתנהגות מכוערת עד אלימה כלפי הילדים. נכון, המטפלת לא הרביצה אבל משכה באלימות ביד, המילים מטומטם, טיפש ומפגר על הטיותיהם, היו התקשורת היחידה עם הילדים.


במקביל, הכעס כלפי הילדים והמשפטים המכוערים היו גם מנת חלקם של ילדים של אמהות  שישבו שם. אני הזדעזעתי, אבל אמא אחת שראתה את המבטים שלי, לא הבינה מה אני רוצה: " הילדים האלה באמת יכולים להוציא מהדעת" היא הסבירה לי. גם המפקחת על הפעוטונים חשבה שהמטפלת מתנהגת למופת. היחס בעיני המתבונן?


 


אז מה נשאר לנו לעשות? פשוט לעקוב. אני בהחלט לא מתכוונת לעקוב אחרי מטפלות במצלמות, כי מצלמות, כמו שאתם יודעים, אין בגינה הציבורית. לעקוב זה  להסתכל על הילד הפרטי שלנו ולברר האם הוא הולך בשמחה לגן או למטפלת. האם הוא הולך בהכנעה או בבכי. איך אתם מקבלים אותו בצהרים או בערב כשחזרתם הביתה? האם הוא שמח ורגוע או קופץ עליכם כאילו הגעתם לגאול אותו .


לעקוב זה גם להגיע בשעות לא קבועות לגן או לפעוטון או לבית בו נמצאת המטפלת, ולבדוק את ההתנהלות ואת האווירה. אל תירגעו אם הילד שלכם לא בוכה, שימו לב גם להתנהגות כלפי ילדים אחרים.


הילד מבלה עם המטפלת? לכו אחה"צ לגינה בה היא מטיילת בה ופגשו אמהות אחרות. סביר להניח שאחת מהן גם מבלה שם בבוקר ותדע לספר לכם על ההתנהלות של המטפלת עם הילד שלכם.


האחריות שלנו כהורים לא הסתיימה בבחירת מטפלת או גן ואפילו לא בשליחת הילד לכיתה א'. האחריות שלכם היא שם תמיד ואם אתם לא עושים את כל אלה כי אתם סומכים על הבחירה שלכם, אתם חוטאים לילד שלכם ומפרים את הבטחת האחריות שלכם כלפיו. אם אתם לא עושים את זה אל תצקצקו בלשון כלפי דן התינוק.


 


את כל מה שתיארה אלתרמן בפוסט הראשוני על הקיר שלה, ההורים  של דן הקטן היו יכולים לדעת: ריח סיגריות, התנהגות חריגה שהוא מפתח כלפי אוכל, וכנראה תינוק לא רגוע בצורה חריגה. אבל אור  עשתה שירות טוב לכולנו שהזכירה שכשאנחנו משאירים את הדבר הכי יקר לנו בידיים אחרות לא כולם מתייחסים אליו כאל הדבר הכי יקר לנו.  ואלי זו הסיבה שכולנו נרעדנו, הגבנו וכעסנו. בפנים, עמוק בבטן הרכה שלנו אנחנו יודעים שהילדים של כולנו הם דן הקטן.