"באוקטובר הקרוב, H&M תביע את תמיכתה ביוזמת All for Children של ארגון יוניצ"ף באמצעות קולקציה מיוחדת של בגדים אופנתיים ונחשקים לילדים. הקולקציה תימכר בכ-160 חנויות ברחבי העולם ובאינטרנט, ו-25% ממכירותיה יתמכו ישירות בפרויקטים של יוניצ"ף לקידום זכויותיהם של ילדים לקבלת השכלה והגנה בקרב קהילות פגיעות". (הודיעת יח"צ, 14.6).

 

זאת התמונה שליוותה את הטקסט:

 

צילום: יח"צ

 

ולי בראש יש תמונות אחרות לגמרי.

 

צילום: איילה אלון

 

לפני פחות משבוע נחתתי בעוצמה על אדמת ישראל אחרי עשרה ימים באוגנדה, מסע מטורף של חברת מגמה צ'אלנג' שבו לקחו חלק 50 נשים. עוד רבות יסופר במסע הזה ובנשים האלו. אלא שקולקציית הילדים הזאת של H&M לא נותנת לי לחשוב על נשים. אני חושבת על הילדים שפגשתי באוגנדה.

 

היה זה היום הרביעי למסע. הרבה אבק, מעט שעות שינה והתרגשות מכל דבר חדש שקורה. נכנסנו בשערי בית ספר מקומי במערב אוגנדה, שיירה של 12 ג'יפים מסוג טויוטה ובכל ג'יפ ארבע נשים, לבנות.

 

מטרתנו היתה להעביר שעתיים שלוש בבית הספר, חלקן בפעילות תחנות, חלקן במשחק כדורעף ובהיכרות עם הילדים. לא רציתי לכפות את דעתי אבל ביקשתי מכמה מחברות הקבוצה שיורידו את משקפי בעת שהן באינטראקציה עם הילדים. גם ככה השונות בינינו גדולה ולא צריך עוד מחיצות. 

 

הדבר הראשון שתפס אותי בבית הספר היו השלטים. בכל מקום. בחוץ, בכיתה, על הקירות.

 

Malaria kills

 

Parents' get me a net today

 

320 people die every day because of malaria

 

Every day a school pupil dies of malaria

 

It is cheaper to prevent malaria than to treat it

 

והיו עוד הרבה. והם חזרו על עצמם לאן שלא הסתכלת. העיניים עברו ממשפט למשפט.

 

 

הדלתות נפתחו ומתוך הכיתות (היו בבית הספר הזה אולי 6 כיתות בסך הכל) יצאו ילדים, בנים ובנות, בתלבושת אחידה בצבע תכלת. רצו לקראתנו ועצרו בבת אחת. רצו להתקרב ופחדו באותו זמן. מזל גדול יש לנו שלא כל הנשים שם היו כמוני (ביישנית, צינית ואובר פוליטקלי קורקט) אלא אמהיות ופתוחות יותר ותוך חצי דקה מצאו שפה משותפת עם חלק מהילדים.

 

והאמת שהיה די כיף. הילדים, בגילאי 6-13 היו חברותיים וסקרנים. חלק מהזמן נתתי להם לצחוק עלי ? על המטפחת שקשרתי על הראש במקום כובע, על השם המצחיק שקשה להגות (נסו לדמיין 20 ילדים עומדים וצועקים גיייייילללללליייייי), יותר מזה צחקו על הנסיונות שלי להגות את שמותיהם ושמותיהן. היה מאוד נחמד. כבר שכחתי כמה אני טובה בקפיצת חבל ושדווקא אני מסוגלת להסתדר עם ילדים לא רע, ואם כבר ילדים אז עדיף שיהיו כמו אלה, מלאי שמחת חיים. איתם קל לי יותר מאשר עם ילדים ישראלים מעצבנים (יסלחו לי האמהות).

 

ובין קפיצת חבל למשיכת חבל העין תמיד נעצרת על איזה שלט כזה. על עוד נתון מדאיג. על קריאה לאמא או אבא שיקחו תרופות ושיילכו להיבדק. וככה בלי יותר מדי הסברים את מבינה שהמלריה היא חלק מהחיים פה. ושלבית הספר יש חלק משמעותי בהסברה עבור הילדים שישמשו ככוח מסביר ומחנך עבור הוריהם. העובדה המצערת בסיפור הזה הוא שיש דרכי טיפול ומניעה אבל בדרך כלל אין מי שיודע אותם בסביבה הקרובה. המוות והמחלות הופכים לנתון קבוע בחיים. כך מאמינים שאולי מערכת החינוך היא שתצליח לעורר את המודעות, מהילדים אל המבוגרים.

 

צילום: אור גוטפריד

 

אנחנו ממשיכים לקפוץ בחבל. הילדים מתחלפים, לא לכולם זה מצליח. ואני קולטת בזווית העין ילד שעוזב את הפעילות, מתיישב בצד ומקיא. אני קוראת לרופאה שהיתה איתנו אבל הוא מסרב לדבר איתה.

 

היא קוראת למורה שלו, והוא שולח אותו הביתה עם אחיו הגדול. הם בטח גרים כמה קילומטרים טובים משם. הרי אין כאן אבא או אמא שייצאו מהעבודה עם האוטו ויבואו לאסוף. גם אין אחות בית-ספר שתחכה עם הילדים בינתיים או תלווה אותם. הברירה היחידה היא לצעוד הביתה.

 

הילד הזה לא יוצא לי מהראש. מקיא באמצע כיתה מאולתרת תחת עץ. ואנחנו לידו קופצים בחבל. ועולות בי שאלות "מה הטעם?" ו"מה באנו להתערב פה?" ו"מה העזרה שאנחנו באמת יכולים להעניק?"

 

כמה פעמים שמענו את הצירוף "באפריקה יש ילדים חולים ורעבים" ולא ידענו איך זה נראה באמת?

 

הפעילות מסתיימת. חלק מבנות המשלחת הולכות לשחק בנבחרת הכדורעף מול ילדי בית הספר. אני בוחרת לחפש ילדים שיסכימו להראות לי את הכיתות, רוצה לראות מה לומדים פה, איך כותבים במחברת.

 

 

מד הגובה שהפך אותי לאחת מהחבר'ה. צילום: אור גוטפריד

 

במקרה אני מגיעה למד-גובה שמצוייר מחוץ לאחר הכיתות. כבר אטרקציה. אישה לבנה עומדת בצמוד לקיר. זה לקח פחות מדקה עד שייווצר מאחורי תור של 10 ילדים שביקשו שאמדוד את גובהם. זה היה מצחיק. כך החלה האינטראקציה בינינו. הם הכניסו אותי לכיתה (שכולה מלאה באותם שלטים אגב, בין ציורים של חיות לבין אותיות הABC ומערכת השעות). פתחו בפני את הקלמרים שבהם ראיתי שבמקום עפרונות יש בהם רק מקלות יבשים. "כאילו עיפרון". בלי שום תועלת.

 

בסיומן של שלוש שעות אנחנו יוצאות מבית הספר. השארנו שם ציוד כתיבה, בלונים, בגדים. המשכנו לכפר דייגים.

 

רק הילד המקיא הזה לא יצא לי מהראש. 

 

לפוסט שקדם לנסיעה.