הופתעתי מהזכייה בפרס סוקולוב.

זה לא שלא ידעתי שאני מועמדת, אבל הזמן עבר וחשבתי שאם לא שמעתי שום דבר... לא ידעתי. הופתעתי כשזה קרה.

זה תופס אותי במקום שאני מרגישה באמת איזה סוג של צער למה שקורה לצילום העיתונאי ולעיתונות הכתובה בכלל. יש לי הרגשה שזה יותר פרס מפעל חיים ולא פרס אמצע הדרך. העיתונות הכתובה הולכת לאיבוד לטובת העיתונות המקוונת והמשודרת.

 

לא דיברתי עם חברי הועדה, אבל אני מאמינה שיש בהענקת הפרס ליגאל  (סרנה ע.ק) ולי אמירה על עיתונות שכמעט כבר לא קיימת . יגאל המייצג הטקסטואלי ואני המייצגת הויזואלית. יש  עוד הרבה כותבים וצלמים שעזבו את התחום בגלל שאין מקום להתבטא בעיתונות הכתובה. זה קורה בגלל המלחמה במדיום האינטרנטי המהיר והעצבני וברגע שהעיתונות הכתובה הופכת בעצמה למהירה ועצבנית היא מוותרת על הערך הנצחי שלה.

 

ההערכה ההדדית ביני ובין יגאל ,שכיף לי להיות שותפה איתו לפרס, היא גם חברית אבל גם עקרונית - ההשקעה בפרטים הקטנים. זה מה שהופך את העבודה שלנו למשהו עמוק יותר מהצרכים המידיים של העיתון.

 

 

אריק איינשטיין ושלום חנוך 1999

 

עוד בOnlife:

מיהי העיתונאית שהכי מרשימה את אילנה דיין

האשה הפקיסטאנית שמעודדת את מהפיכת הנשים המוסלמיות

ועל אשה אחת שפרצה את גבולות המוח האנושי

 

היום אני יותר אמנית מאשר עיתונאית. באופן חד משמעי. ולא רק בגלל שהעיתונות שינתה את פניה.

זה קורה גם ובעיקר כי אני תמיד הרגשתי שאני עושה אמנות והפלטפורמה היא עיתונות.

הכיף הגדול שלי הוא באמת לנוע בין שני התחומים ולרקוד על שתי החתונות: האמנות והעיתונות. אני באה מעולם של אמנות - בחרתי בצילום, כחוג רשות, במדרשה לאומנות, והמרתי את המכחולים והקנבס במצלמה. בפעם הראשונה שהוצאתי נגטיב ממיכל הפיתוח התרגשתי באופן כזה שקיבע את האהבה שלי למדיום הזה.

הפכתי לצלמת עיתונות לאחר שנשלפתי מבית הספר והתחלתי לעבוד כאסיסטנטית של המורה שלי, מיכה קירשנר. מיכה זימן אותי ל"אודישן" אצל אדם ברוך שהיה העורך הראשי של הירחון "מוניטין?. הייתי הצלמת השלישית בקבוצת מוניטין. עשיתי קפה, עבדתי  במעבדה וכבונוס קיבלתי משימות צילום שוליות : מסיבות, תצוגות אופנה, רכילות. היה לי המזל להיכנס לעיתונות הכתובה בתקופת השיא שלה בשנות השמונים ולצמוח יחד אתה. 

אני לא תופסת את הרגע כמו צלם השטח, אני מייצרת דימוי יש מאין.

בשלב די מוקדם של העבודה שלי הפכתי להיות צלמת הפורטרטים במגזין סוף השבוע. עבודת המגזין נותנת אפשרות לעבוד בכלים אומנותיים ולייצר דימויים. זה הדבר שאני עושה.  כמו שכותב בעל טור לא עושה את אותה העבודה של כתב החדשות.  

יש כמובן צלמים נוספים כמוני, אני לא המצאתי את הגלגל. אבל  זהו ההבדל העקרוני בין הצילום המגזיני לצילום העיתונאי. במגזין (שבועון או ירחון) יש את היכולת המעשית , ואם יש לך את השפה האסתטית את יכולה לייצר דימוי שמחזיק הרבה מעבר לוויקאנד שבו הוא מפורסם. הצילומים שלי מוצגים  בגלריות ובמוזיאונים  ומנותקים לגמרי מהעיתוי ומההקשר העיתונאי שלשמם הן בוצעו.  אני לא חושבת רק על העיתון של סופ"ש כשאני מצלמת, אלא על הנצח.

 

אם אתה צלם פורטרטים אתה צריך להיות אוהב אדם.

אתה תמיד צריך להעמיד את עצמך במקומו של המצולם, גם בפן המנטלי, ולראות  איך אתה היית מקבל את בקשותיו של הצלם.  אם לא תעשה כך, לא תשיג ממנו שום דבר.לא קל לאדם להיכנס  לסט אפ של ארט בסטודיו, שהוא מוזר ולא שייך לעולם הדימויים שלו. גם אם בעיניך כאמן זה אומר עליו משהו, זה לא מקל על מלאכת השכנוע. אם לא תוביל אותו לשם הוא לא יכנס לזה. לא צריך להתנצח עם המצולם. צריך להוביל אותו יד ביד.

ענת וגידי גוב 2004

 

 יש פה עבודה סיזיפית, זה לא פטנט.

קרו לי הרבה מקרים שבהם צילמתי על ריק או ששוחחנו ארוכות, עד שהגענו לנקודה שרציתי להגיע לאליה. והיו מקרים שגם לא הגעתי. לא כל מחזה שאתה רואה כנגד עיניך הוא בר מימוש. ברמה הפרקטית אני תמיד מגיעה לצילום כשישי לי גם "תכנית בי?. אני לוקחת בחשבון שהמצולם עלול לחטוף רגליים קרות. אבל הוא לא יהיה מופתע אף פעם, אני תמיד מדברת איתם קודם. יש הולכה מאוד עדינה שלי את המצולם כדי להביא אותו למקום שאני רוצה שיגיע אליו.  אני עובדת לפעמים שלושה ימים על צילום, על הסט, לפני שמגיע בכלל המצולם לסטודיו. לפעמים אני עובדת על המחשב יומיים  אחר כך, בפוסט פרודקשיין, כדי להביא את הרעיון שלי לידי ביצוע. 

 

בצילום יותר קל מאשר בציור במובן הזה שאפשר גם לעשות אומנות וגם להתפרנס בקווים מקבילים.

הם לא סותרים אחד את השני ואני מתפרנסת לא רק מעיתונות. יש לי הרבה עבודות שאף אחד לא יודע עליהם. אני מצלמת פורטרטים של אנשי עסקים, משרדי הייטק ועורכי דין לפרסומים פנימיים - זה הלחם והחמאה שלי,  שמאפשרים לי כלכלית לבצע  פרויקטים אישיים לא מוזמנים ולא ממומנים.

כך למשל יכולתי לצלם את "משפחה אחת", פרוייקט אישי שנמשך  15 שנים, הוצג בהצלחה גדולה במוזיאון תל אביב, וממשיך מאז לטייל בעולם.

 

אני לא כל כך פלאשית כמו לה שאפל, לא בוטה.

למרות שיש לי הרבה מאוד עיסוק בקיטש ולמרות שאני עושה את זה במודע, כמוהו, אצלי זה יותר  מעודן. אני  מושפעת משניים אחרים: ריצ'ארד אבדון, צלם אמריקאי שהוא הדוגמה של אדם שיכול לחיות בשני העולמות: במוזיאון ובמגזין.  הוא פרסם פרוייקט תיעוד גדול ומטלטל של פועלים ונוודים במערב ארה"ב , ובמקביל צילם פורטרטים של אנשים מפורסמים למגזינים המובילים.

 ההשפעה הגדולה במובן הקלאסי היא של אוגוסט זנדר, צלם גרמני, אבי צילום הפורטרט המודרני. 

 

לאה רבין  1996

אני לא אוהבת להצטלם.

צילמתי את עצמי פעם בשביל ראיון עיתונאי אבל אני לא מצלמת את עצמי. אני מרגישה יותר טוב בצד השני. זה קשור הרבה לאופי שלי, שאני קונטרול פריק. אני מבינה אנשים שלא אוהבים להצטלם. אלה אנשים שלא מרגישים בטחון עם הגוף שלהם.

 

הצילום של אמיל גרינצוויג הפך לאייקון ואני לא יכולה להתווכח עם זה.

הוא צילום חשוב בהיסטוריה הישראלית העכשווית והיה לי את המזל לצלם את הצילום הזה. אבל הוא בהחלט לא שיא של קריירה.

זה צילום שכל זכות הקיום שלו הוא בעובדה שאמיל גרינצוויג נרצח. בלי התפנית הדרמטית הזאת זה עוד צילום מהפגנה. לכן, כאשר שואלים, אני לא מציינת אותו כצילום המוביל של הקריירה שלי. הנסיבות שקרו לאחר מכן הפכו אותו לחשוב.

 

מה שכן, רוב הצילומים החשובים שלי קשורים למוות. הצילום האחרון של לאה ויצחק. או שושנה דמארי או הצילום  של בני ואסף אמדורסקישצולם בידיעה שזהו צילום פרידה מבני. וגם הצילום של הגששים בלי פולי, לאחר מותו- כל אלה אני מציינת אותם בהקשר של צילומים חשובים שלי.

בסופו של דבר, המעשה החשוב ביותר בצילום פורטרט הוא ההנצחה. אם אני מצלמת אותך כרגע, את לא תראי ככה מחר, אם בכלל תחיי מחר.זהו הכוח העצום של צילום פורטרטים בכלל ופורטרטים לעיתון בפרט.

 

גברי בנאי ושייקה לוי

היום אני עסוקה מאוד בפרויקט של תיעוד של סביבה שקרובה אליי: קבוצה של בני נוער ,החברים של הבן שלי.

אני מאוד מקווה שזה יהפוך לתערוכה לא פחות מוצלחת מ"משפחה אחת".  ומכיוון שכבר אמרתי את דעתי הלא מוצנעת על העיתונות הכתובה, אני בעיקר מרבה לחשוב על העתיד האומנותי. כי בצער רב אני רואה איך בעיתונות המודפסת הצילום מאבד את התוקף שלו. 

 

אין לי שום עניין לצלם ניצולי ריאליטי.

יש אנשים שאני חושבת שאין צורך לצלם, אנשים שהתקשורת עוסקת בהם יותר מדי.  זה לא כוס התה שלי גם מבחינת העדפה טלווזיונית.

 

אהוד ברק 2000

 

את אריק שרון פספסתי. לא צילמתי אותו אחד על אחד אף פעם, ומאוד צר לי שלא הספקתי לצלם אותו.

שבועיים לפני ההתקף הראשון שלו עלה על הפרק שאני אצלם אותו לראיון ואז זה נדחה ונורא חבל לי, כי היו לי כל מיני תוכניות. בשום סיבוב לא הצבעתי עבורו אבל כפרסונה מצולמת הוא איש מרתק.

 

הכי היתי רוצה לשבת לקפה עם ג'ים מוריסון.

הוא משורר הרוקנ'רול.  בשנות העשרה המוקדמות שלי שיפרתי את האנגלית שלי דרך קריאת השירה שלו ועד היום כשאני שומעת שיר שלו תוך כדי נהיגה אני נזרקת אחורה בשנים. כשיש נגיעות של זכרונות הם באות הרבה פעמים דרך מוסיקה, אבל בגלל היכולת  שלו לשיר שירה בשדה הפופולרי מוריסון הוא המשמעותי ביותר. 

אם לא הוא ? הייתי שמחה מאוד לפגוש את קראווג'יו, לצלם אותו וללמוד ממנו תאורה.

ריטה 1996