אני בעצם הסיוט של כל מנהל, אמרגן או יחצן. אני מוצהרת פוליטית.

המחיר שאני משלמת הוא כבד מבחינת הקריירה. זה לא משנה כמה את הומנטרית ובעד כולם - את תמיד עלולה להכעיס מישהו או לא למצוא חן, בשונה מזמרת פופ שעוסקת רק בבגדים ואהבה. ברגע שיש מסרים שאפשר להסכים או לא להסכים איתם - זה מגביל את קהל היעד שלך. זה סיוט של כל מנהל, אמרגן ויחצן שאומן שלו הוא מוצהר פוליטית. אתה לא יכול לחלום להיות ראשון במצעדים באם.טי.וי.

 

אני מבינה אומנים שרוצים להפריד בין אומנות לפוליטיקה. הלוואי שיכולתי להפריד.

 אבל אני לא יכולה להפריד בין אומנות לפוליטיקה ובין אומנות להומניטריות ולאהבת הסביבה. אני מנצלת את המקום שלי על הבמה גם כדי לדבר על אקולוגיה וסביבה ומאמצים לשלום. אני לא יכולה לדוש וללוש את מה לבשתי במקום לדבר על הדברים שמפריעים לי. יכול להיות שאני טועה, אבל זה משהו שבא מבפנים.

 

עוד בOnlife:

onlife מזמין אתכם ללילה לבן - המופע של אחינועם ניני ומירה עווד. להרשמה לחצו כאן

 

 

המחיר כבד גם כשאמרת משהו בעיתון ומקללים אותך "עוכרת ישראל", תחזרי למקום ממנו באת.

זה מחיר כבד גם מבחינה אישית וכלכלית. קשה לא להיות אהובה על כולם, לפתוח עיתון ולראות דברים שכתובים עליך או טוקבקים באינטרנט.  אני יודעת שלא אצליח להפריד בין הדברים. אני עושה את המוסיקה שלי בתקווה שהמסר לא יפריע. אני מרגישה שהמסר שאני מעבירה הוא מסר של שלום ואני לא מבינה למה הוא מכעיס אנשים מסוימים. אני לא אומרת נגד אלא בעד. אבל זה לא מתפרש ככה.

 

לפני האירוויזיון לא ידעתי אם אני מסוגלת לנסוע למוסקבה ולקחת את הדבר הזה על הכתפיים שלי.  

כי מי שרועש וגועש הוא האנטי. את לא שומעת את מי שלצידך. זה את ומדינה שלמה נגדך. אבל אז שאלתי את עצמי: אם אני פורשת - זו החלטה שאני יכולה לחיות איתה? או שהיא באה מתוך פחד מאחרים?

 

עם כל הקושי שהיה לי עם המבצע בעזה, בזמן האירוויזיון, אמרתי לעצמי דבר אחד - נכון אנחנו במלחמה. אבל אני קוראת לעצמי אשת דיאלוג וכאן אני אמורה להוכיח לעצמי שאני באמת אשת דיאלוג ולא נסוגה כי מופעל עליי לחץ. ולכן בזמן מלחמה, כשיש נפגעים ומתים, אני רוצה לעמוד על במה אחת עם מישהי שהיא "כאילו" מייצגת את הצד השני, ולהגיד אנחנו לא יכולים להמשיך ככה הלאה. בסופו של דבר כשאתה שלם עם משהו שאתה עושה, לא משנה מה יהיו התוצאות.

 

המשפחה שלי מפחדת עליי, והם צודקים.

אני מקבלת תמיכה מהבית כי כולם במשפחתי מסכימים עם המסרים שלי. העניין הוא שכשההורים רואים אותי נכנסת לתופת הם מפחדים עליי. היו רגעים שההורים והאחים אמרו לי: את באמת צריכה את זה? אולי עדיף לא להתבלט, להבליג. הם מפחדים עליי והם צודקים. כשיש ביקורת עליי זה לא נעים, גם לא למשפחה. יש מחיר שגם הם משלמים. בזמן האירוויזיון הרבה אנשים שהם מכירים פנו נגדם, הפנו להם גב. אמרו להם שהבת שלהם בוגדת בשורשים ובמורשת וזה לא היה להם קל. מדובר בעמיתים בעבודה, בשכנים. זה  די טראומטי.

 

נופלים עליהם ריקושטים שהם לא בחרו. אני בחרתי את המאבקים והם משלמים את המחיר וזה כואב יותר. אבל הם הבינו שאני עושה את הדבר הנכון והם היו איתי עד הסוף. אח שלי אפילו הגיע למוסקבה. קיבלתי את כל התמיכה.

אני לא מופיעה בימי עצמאות. לא בגלל שאני באבל אלא כי עדיין יום העצמאות לא כולל אותי. אני לא הוזמנתי, כאזרחית, לחגיגה הזו.

ברגע שכל הסטטוס שלי לא פתור ולא נכללתי בסמלי המדינה וכל עוד יש נושאים של חוסר שיוויון ועוולות כנגד המגזר הערבי, אז אני לא חלק מהמדינה הזו. המדינה הזו לא סופרת אותי ממטר. אני מתפללת ליום שאנחנו, אזרחי המדינה הערביים, נוכל להרגיש חלק מהחגיגה הזו. אבל זה יהיה אפשרי רק אחרי שמדינת ישראל תכיר בכאב הנקבה, בעוול שקרה ב-48. זה לא מערער את קיום המדינה הישראלית וזה לא סותר את הקיום היהודי. יש לך מיליון וחצי אזרחים שאסור להם להזכיר את המילה הזו ולעשות פעולות שמציינות את היום הזה. זה נאסר על ידי הממשלה שלך. ברגע שאנחנו בכזו מדינה אני לא יכולה להצטרף לזיקוקים של יום העצמאות. כשנכיר במציאות ונפסיק את ההתעלמות ממיליון וחצי איש אז אני אשיר על במה.

 

אני פלסטינית ישראלית. כמו מרוקאית ישראלית. במורשת אני פלסטינית ובאזרחות אני ישראלית.

אין בי זעם על העם או על המדינה. יש לי מה להגיד על הממשל, על איך הדברים מתנהלים - כמו כל אזרח בכל דמוקרטיה. אני לא מייצגת אף מגזר ואף אחד. אני מייצגת את עצמי בלבד.

 

אבא שלי הוא מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית. היו אצלנו בבית דגלים אדומים ודגל ישראל. אני לא קומוניסטית אבל ככה גדלתי, בבית שמדבר על דו קיום. ייצגו אותי תמיד חברי כנסת יהודים וערבים יחדיו ואני מתעקשת על הייצוג הזה. אני לא אצביע לשום רשימה שאין בה יהודים וערבים ביחד. זה המודל היחיד מבחינתי. אין אצלנו שנאה ליהודים או ישראלים. אין כזה דבר. לא גדלנו על אמירות מכלילות וגזעניות. בבית הסתובבו אצלנו אנשים מכל השפות והדתות.

היו מהפכים אדירים במעמד האישה בחברה הערבית ואמא שלי היתה מעורבת במאבקים האלה: נגד אלימות, בעד חופש כלכלי וחופש ביטוי.

יש גדילה עצומה: יש הרבה יותר נשים ערביות מצליחות היום, פחות נשים מתחתנות בגיל 21, הרבה יותר אקדמאיות ערביות יחסית ללפני 20 שנה. החברה מסביבי משתנה. 

 

לא סיימנו לעבוד, לא הכל טוב, אבל גם במגזר הישראלי נשים עוד לא ממש השיגו את הנחלה. אבל נעשתה עבודה מדהימה ע"י נשים למען נשים ורואים את זה. גם בעולם הערבי יש תזוזה מעניינית בעניין הזה.

התקליט השני שלי ייצא בארץ בסוף יולי, כנראה. כרגע הוא רק בספרד.

אני שואפת שהוא ייצא בכמה שיותר ארצות ושאופיע איתו כמה שיותר. זה תקליט חשוב מבחינתי. יש שם שיר על נשים ויש שם שירים חזקים על נושאים חזקים. אני רוצה להמשיך לעשות מוסיקה בכל צורה ובכל רגע נתון, ולהיות בן אדם עוד יותר בריא. אני אדם בריא, אני בכושר טוב ומרגישה טוב עם עצמי. רק עוד עוד.

 

ההופעה האחרונה שלי, עם אנדראה בוצ'לי במצדה, היא מבחינתי אחד השיאים בקריירה שלי.

אני מקווה שיהיו עוד כאלה אבל זה היה מאוד משמעותי. כזה זמר, כזו ליגה - זה סוג של פריצת דרך מבחינתי, גם בגלל שאלה חומרים שאני בדרך כלל לא שרה. שרתי כבר את "גברתי הנאווה" אבל אף פעם לא התעסקתי בחומרים שהם משהו יותר אופראי קלאסי. זה מצריך התכוננות אחרת. לקחתי שיעורי פיתוח קול. כשזה הסתיים לא האמנתי שעשיתי את זה.

 

כשהופעתי מול קלינטון זו היתה מבחינתי עוד הופעה. אני לא ממעיטה בערך של במות חשובות ואנשים חשובים בקהל, אבל התרגשתי יותר במקומות אחרים.

כשהתקבלתי לגברתי הנאווה, למשל, זו היתה קפיצת מדרגה. גם כי לא הייתי מוכרת, אבל יותר חשוב הוא שגדלתי בתהליך החזרות. היו לי מורה לבלט, מורה לדיקציה, מורה לפיתוח קול - זה היה ממש מחנה אימונים והרגשתי אז שמתחתי את היכולות שלי.

 

עוד פסגה היתה אחר כך, כשהיה לי את התענוג להופיע עם יצירה מורכבת של יוצרת ישראלית, תמר מושכל, שחיה בניו יורק, ושבוצעה על ידי הפילהרמונית של ווסצ'סטר. קיבלתי הצעה להופיע איתה ביצירה הזו עם שירים בערבית ובעברית, וגם זה היה רגע שאמרתי לעצמי שאין לי את הכלים, אבל רכשתי אותם. אלה הרגעים היותר משמעותיים מבחינתי - קפיצות המדרגה למשהו יותר גדול.

כשאחינועם התקשרה אליי לשאול אם אני רוצה להופיע איתה בדואט של We can work it out של הביטלס, בדיוק הייתי בסופמרקט.

היא שאלה אותי אם אני מכירה אותה. אותה?! שבזמנו היא היתה האומנית number one  בארץ, היחידה בעלת קריירה בינלאומית, ממש כוכבת בספרד ואיטליה? זה היה מצחיק.

 

נפגשנו אחרי יומיים והיו צחוקים וכימיה אדירה וזהו. הלכנו על העבודה המשותפת, הקלטנו את השיר באמסטרדם לתקליט שלה, ומאז אנחנו מופיעות יחד. זה היה לפני עשר שנים, אבל אז לא ידענו אם זה ימשיך או לא. יש הרבה שיתופי פעולה: את שרה דואט עם מישהו וזה נחמד, אבל מעט מאוד פעמים זה ממשיך כל כך הרבה זמן. יש לנו עניין הדדי בלעבוד יחד ולהעביר איזה מסר משותף.

 

עצם העניין שהקלטנו את הדואט ההוא של הביטלס כבר מהווה הצהרה: שתי בחורות שחשוב להן לעשות הבדל. שינוי. לפתוח חלונות בין מגזרים, חברות ותרבויות.

יש לנו מסר מכוון, הוא לא מקרי והוא לא בטעות, והרעיון הוא לדחוף למקום הזה, שחשוב לשתינו. אם היינו רק בענייני המסר, לא היינו מחזיקות הרבה זמן ביחד. צריך גם חיבור מבחינה מוסיקלית וטעם משותף. זה החבילה כולה של כל האלמנטים, זה לא רק המוסיקה - זה גם המסר. וגם האופי האישי והחיבור האישי ביננו.

עם מי היית יושבת לקפה?

זה בטח ישמע צפוי, אבל מרתק אותי לשבת עם גנדי. הוא עבד נורא קשה על לנקות את עצמו מהרבה דברים שהם חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי. המאבק הלא אלים שלו בא כעוד משהו, אבל הרעיון של אי אלימות הוא יותר גדול - הוא אי אלימות כלפי עצמי וכלפי המחשבות שלי. וזה לא נראה לי אפשרי . אנחנו אנשים ואנחנו מלאי חולשות ולכלוך כלפי עצמנו והכי קשה זה לסלוח לעצמך. רוב האנשים לא מצליחים. אז זה היה מרתק אותי לשבת איתו. אבל גם עם מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה. ארוחת ערב עליי.