נשים עובדות כיום לא בגלל הפמיניזם אלא כי אי אפשר להתקיים אם שני בני הזוג לא עובדים.

הפמיניזם אינו גורם אידאולוגי בעל כוח לחולל את השינוי. זו תגובה לעובדה שנשים חייבות לעבוד.בכלכלה המודרנית, ובייחוד בעידן הנאו-ליבראלי בו כל אדם מהווה אובייקט לניצול כלכלי; וקשה להרוויח שכר שיאפשר לקיים משפחה ללא שני הורים עובדים.

 

על פי כל המחקרים ברוב המשפחות מוטלת  אחריות כבדה יותר לתפקידי טיפול במשפחה על האישה מאשר על הגבר.

ייתכן שהמשפחה האידיאלית של העתיד תהיה כזו שההורות תתחלק בשוויונית בין גבר לאישה כדי שלאישה תהיה חלוקה יותר סבירה בין החיים המשפחתיים והחיים הציבוריים , ושגם לגבר תהיה חלוקה יותר סבירה בין החיים הציבוריים כלכליים לבין החיים המשפחתיים. בתקופת הביניים, דעתי היא שצריך אמצעי התאמה שיתחשבו שבצרכים של כל הורה ובייחוד באמהות ,בגידול הילדים.

 

אם פמיניסטיות היו שולטות בעולם, העולם היה נראה אחרת.

מבחינה כלכלית, היה שוויון הזדמנויות ובפועל, היו מקומות עבודה ידידותיים למשפחה, היו מעונות ללא תשלום , היתה הכרה בהוצאות טיפול בילד. לפמיניסטיות אין כוח כלכלי ופוליטי כדי לשנות את התשתית והן יכולות רק לחשוף את התוצאות המזיקות של התשתית הקיימת.

 

האישה איננה ה"אחר" של חברה גברית - היא מחצית מהחברה האנושית.

האני הנשי הוא חלק מהאנושות. האישה היא סובייקט ולא אובייקט. תפיסה כזו דורשת שינויים במערכות הדתיות, החברתיות, הפוליטיות והכלכליות. גם המוסדות הכלכליים באו לשרת את התפיסה הגברית.

 

יש בין הפמיניסטיות התלבטות לגבי תפקיד האמהות.

יש פמיניסטיות שמנסות לסלק את האמהות מהתפקיד המרכזי של האישה. הן עושות את זה  כפמיניסטיות ליברליות, מתוך מחשבה שנשים לא יוכלו להתמודד על חלוקת הכוח במרחב הציבורי, אם יהיו מוגדרות כאמהות. זו במיוחד היתה הגישה של הנשים האמריקאיות.

הגישה האחרת היא של פמיניסטיות סוציאליסטיות, שמשוכנעות שחברה צריכה לתת מקום לאנושיות של העמיתים בחברה - כולל הורות, כולל אמהות.

 

אני פמיניסטית, ופמיניזם בשבילי הוא הכרחי.

זאת, כדי להעניק לנשים את האוטונומיה, הביטחון העצמי והחירות כדי לפעול כשותפות בכל מישורי החברה: במישור הציבורי ובמשפחה כאחד. זה ביסוד מושג הדמוקרטיה, שמבוססת על ההשתתפות של כל אחד בהכרעות משותפות, באופן שיווני.

 

לפני מספר חודשים מוניתי לחברה בוועדת האו"ם למעקב אחרי אפליית נשים.

מי שמינה את הוועדה הזו היא מועצת זכויות האדם של האו"ם ? אותה מועצה שמינתה את ועדת  גולדסטון. זה אומר שהמינוי שלי, כישראלית, ממש לא מובן מאליו. בעבר לא מונה שום ישראלי לועדות או קבוצות עבודה כאלו באו"ם.

 

יש במועצת האו"ם מידה לא קטנה של עוינות לישראל.

הרקורד של המועצה הזו מראה שאחוז עצום, אולי 50% , מההחלטות שמגנות פגיעות בזכויות אדם מתייחסות לישראל.

 

דמוניזציה של ישראל, מבחינת זכויות אדם התחילה כבר ב-1967,  עוד לפני שישראל אולי הרוויחה אותה באופן חלקי בעצמה.

לדוגמה אני יכולה לספר שכאשר הייתי מרצה באוניברסיטה של מזרח אפריקה בטנזניה. היתה קבוצה של אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה מכל המקצועות ההומאניים והחברתיים ומכל המדינות. ביום הראשון למלחמת ששת הימים. כולם חשבו שזה יהיה נורא אם ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת ,תושמד, ועוד 25  שנה בלבד אחרי השואה.

ביום השביעי, אחרי המלחמה כולם כבר טענו שכל עוד ישראל שורדת במזרח התיכון הערבים לא יגיעו למיצוי הפוטנציאל הכלכלי והתרבותי שלהם. זה הרי אבסורד המהפך הזה בתפיסה של  180 מעלות תוך 7 ימים. ומדובר על אנשים מאוד אינטליגנטים.  

 

איבדנו את היכולת שלנו לשכנע את העולם שאנחנו פועלים רק לצורך הגנה עצמית.

היום אנחנו הכנסנו את עצמנו למצב של נאשם שוויתר על טענת חפות מפשע שלא ניתנת לסתירה, בעניין זכויות אדם. מה שמונע מאיתנו להתגונן בפני ההתקפות עלינו היום בעניין זכויות אדם, זה מדיניות ההתנחלויות, המדיניות הכלכלית והפוליטית שאינה מצומצמת רק לצרכי ביטחון.

 

פרויקט ההתנחלות בשטחים משייך אותנו למדינות ששולטות על עם אחר.

אם היינו מכניסים לשטחים יחידות נח"ל, שמחר בבוקר אפשר להגיד להם "הגענו להסכם שלום- צאו משם", אי אפשר היה לטעון נגדנו שום טענה. היינו מראים שאנחנו נמצאים בשטחים בגין הגנה עצמית. אבל ההתנחלויות הם לא כאלה ויש להן השלכות הרבה יותר רחבות מהגנה על האינטרס הביטחוני של ישראל: בעניין של ניצול כלכלי, ניצול של משאבים כמו מים ויותר מכך - לקיחת מקום שהוא המרחב להגדרה עצמית של העם הפלסטיני.

 

בעניין גלעד שליט -  הלב יוצא לגלעד ולמשפחה שלו. עם זאת מדיניות הכניעה לסחיטה של ארגוני טרור היא שאלה שמדינות דמוקרטיות מתלבטות בה.
אפשר היה להבין את ההתלבטות של הממשלה, אילולא עסקאות שנעשו בעבר. בעבר שוחררו אלפי אסירים גם עבור גופות. לכן החלטת הממשלה שלא לוותר בעניין גלעד שליט איננה משכנעת. אבל, אנחנו חייבים, כמדינת חוק וכדמוקרטיה, לנהוג כלפי עצירים בטחוניים על פי הנורמות של החוק הבינלאומי. ואין לזה קשר לאופן שבו החמאס נוהג כלפי גלעד. החמאס לא מתיימר לנהוג על פי המשפט הבינלאומי או הנורמות של חברה דמוקרטית ששומרת על זכויות האדם. 

בעניין גלעד שליט -  הלב יוצא לגלעד ולמשפחה שלו.

עם זאת מדיניות הכניעה לסחיטה של ארגוני טרור היא שאלה שמדינות דמוקרטיות מתלבטות בה.אפשר היה להבין את ההתלבטות של הממשלה, אילולא עסקאות שנעשו בעבר. בעבר שוחררו אלפי אסירים גם עבור גופות. לכן החלטת הממשלה שלא לוותר בעניין גלעד שליט איננה משכנעת.

 

אבל, אנחנו חייבים, כמדינת חוק וכדמוקרטיה, לנהוג כלפי עצירים בטחוניים על פי הנורמות של החוק הבינלאומי. ואין לזה קשר לאופן שבו החמאס נוהג כלפי גלעד. החמאס לא מתיימר לנהוג על פי המשפט הבינלאומי או הנורמות של חברה דמוקרטית ששומרת על זכויות האדם.

 

את העיסוק בנשים ובאפליית נשים התחלתי בכלל כחלק מהעיסוק בזכויות אדם באופן כללי, ובייחוד בזכויות עובדים.

לא קראנו לזה זכויות אדם בתחילת הדרך. השימוש במונח זכויות אדם השתרש באקדמיה ובציבור בשנות ה 70-80. השורשים והמושגים היו קיימים  במישור המשפטי הבינלאומי, אבל עד שאנשים התחילו להשתמש במונחים של זכויות אדם כדי להשיג תפניות חברתיות זה לקח הרבה שנים.

 

מצבן של הנשים הוא המבחן לפגיעה בזכויות אדם.

יש שתי אידיאולוגיות עיקריות שמשקפות פגיעה בזכויות אדם: מצד אחד העידן  הגלובלי-הניאו ליברלי ומצד שני ההתאוששות של הדתות האורתודוקסיות. מצבן של הנשים הוא המבחן שמראה ששתי האידיאולוגיות האלה פוגעות בזכויות אדם.

 

התפיסה הפמיניסטית שלי לא באה מהבית.

אני באה מבית מקצועי:  אבא רופא, אמא למדה משפטים אבל לא עבדה בזה. היו להם תפיסות ליברליות אבל הם לא היו אקטיביים פוליטית. אני חושבת שתמיד הייתי מרדנית בעניין של אי צדק.  

נולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה וקראתי הרבה על נאציזם וטוטליטריות כשהייתי צעירה, ומה שהתפתח אצלי היתה ההרגשה שלעמוד בצד ולהתבונן בפגיעה בבני אדם אחרים זה כמעט גרוע כמו לבצע אותה. יש אחריות כבדה למנוע את העוול שבני אדם עושים, גם למתבונן. גדלתי עם התחושה הזו מגיל צעיר.

 

אנחנו מדינה סכיזופרנית בנושא אפליית נשים.

למרות העובדה שיש הרבה נשים עם עוצמה ציבורית, כלכלית ופוליטית ויש הרבה נשים שמבלות את החיים שלהן באופן מאוד מודרני, בסביבה תומכת של שילוב משפחה ועבודה  - ישראל נפלה אחורה מהמקום המוביל שהיה לה בשנות קום המדינה. זה לא היה רק מיתוס

 

 באירופה וגם במדינות מתפתחות, המודעות לצורך להבטיח שיוון לנשים התפתחה, וברוב המדינות יש סעיף חוקתי שמבטיח שוויון לנשים.

לנו אין. רוב המדינות, מלבד ישראל ומדינות האיסלם, ביטלו חוקי משפחה שמפלים נגד נשים. בתחום ההעסקה, אנחנו במצב בינוני בין המדינות של ה-OECD. אנחנו נותנים חופשת לידה בתשלום מהביטוח הלאומי וזכויות הוריות להיעדרות, אותן אפשר לחלק (זכויות שבאופן מפתיע אינן קיימות בארה"ב), אבל לא הארכנו את אורך החופשה כמו מדינות רבות באירופה ובסקנדינביה.

 

הדבר הראשון והעיקרי שצריך לעשות כדי להביא לשינוי זה נישואין וגירושין אזרחיים.

 זה לא מספיק שאנשים יכולים בפועל ובטקסים לא רשמיים של המדינה להתחתן שלא לפי הדת, צריך גם אפשרות להתגרש על פי דין חילוני. במצב הקיים, ההתמודדות בגירושים היא רק מול בית הדין הרבני. הרעיון שכל נשות ישראל יהיו כפופות למשטרים דתיים פטריארכלים זה מעבר ליכולת להאמין, כאשר אנחנו חושבים על עצמנו כמדינה מודרנית ומתקדמת.

 

 הדבר השני הוא השקעת תקציבים על מנת שתהיה אפשרות להורים ובייחוד לנשים, לעבוד בתקופת גידול ילדיהם. וזה דורש תקציבים למעונות מסובסדים, הכרה בהוצאה בטיפול בבני משפחה תלויים, כולל ילדים, יום לימודים ארוך וכו'.

 

הדבר השלישי  הוא עונשים מרתיעים על אפליית נשים בשוק העבודה. לא פיצויים שלא מספיקים אפילו כדי לכסות את ההוצאה על עו"ד המייצג. 

 

והדבר הרביעי - להפסיק לממן מהקופה הציבורית מפלגות שאינן נותנות מקום ראוי לנשים ברשימות שלהן לכנסת. וכאן אני חושבת שאנחנו במצב עגום כמדינה דמוקרטית. לממן מפלגות דתיות מסויימות שעל פי אידאולוגיה אינן כוללות נשים ברשימות שלהן, זה לממן אפליה. ייצוג בכנסת מיועד לייצג אינטרסים שונים וסקטוראליים בחברה, כולל נשים. הגיע הזמן לתקן את המצב בו  ישראל  מצויה במקום כל כך נמוך בייצוג נשים בממשלה ובכנסת.

 

במדידת מספר הנשים בממשלה ישראל נמצאת במקום 79 בעולם, כאשר בריטניה במקום 34, וארה"ב 15. הרבה מדינות מתפתחות גם הן נמצאות במקום מכובד יותר מישראל.  את זה צריך לתקן. נשים לא יצליחו בפוליטיקה אם אין נשים בממשלה שמשתתפות בקביעת מדיניות.

 

עם מי הייתי יושבת לקפה?

אני אוהבת לשבת לקפה עם מגוון של אנשים שכל אחד מהם ממלא לי צורך מכיוון אחר: עם הילדים שלי, החברים והחברות שלי, והקולגות שלי במכללה למנהל; וגם עם אנשים זרים שאני שומעת מהם דברים שאינם מוכרים לי והם לא חלק מהיום יום שלי.

 

 

 

פרופ' פרנסס רדאי היא יו"ר קונקורד, מרכז מחקר לקליטת המשפט הבינלאומי בישראל, ביה"ס למשפטים ע"ש חיים סטריקס, המכללה למנהל המסלול האקדמי, חברת UN Human Rights Council Working Group on Discrimination against Women