אני חושבת שלאורך כל החיים לא העריכו אותי מספיק או נכון בתור זמרת. וגם בתור בן אדם. זה הפספוס שלי.

אנשים שלא מכירים אותי הגדירו אותי כך או אחרת. מי שמכיר אותי יודע להעריך אותי כמו שאני ולא דרך המתווך שנקרא מדיה. המדיה לא הצליחה להעביר את מי שאני ומה שאני. "היכל התהילה" כן הצליחה. לא שיחקתי משחק והייתי הכי אני.

 

לצערי הדור הזה לא נותן מספיק כבוד והערכה לזמרים של פעם.

הכל כל כך אינסטנט ומיידי שאין לך אפשרות לדבר על העבר, כי העתיד כבר מאחוריך. הבמה הזו נתנה לי את האפשרות להוכיח מי אני ומה אני ואני יכולה להגיד תודה להפקה של היכל התהילה שנתנה לי את הפלטפורמה.

 

 

הכניסה שלי להיכל התהילה היתה כחלק מלמידת הקואוצ'ינג.

כבר 8 חודשים אני לומדת קואוצ'ינג. מלמדים אותנו להיכנס למצבים מסוימים, שאנחנו לא מכירים, כדי שנוכל להתמודד איתם.

רציתי, כמובן,  גם את הבמה. יכולתי לבחור בין "היכל התהילה" לבין "הישרדות" ובשני המצבים זה היה  בשבילי פרויקט מהמקום של הקואוצ'ינג.

אבל בחרתי ב"היכל התהילה" כי ניתנה לי האפשרות לקבל במה כדי שאני אוכל להחזיר לעצמי את כל מה שאבד לי בדרך: אנשים ששכחו למשל. אני כל הזמן בתודעה, אבל רציתי להוכיח לכולם, לכל מי שלא נתנו לי את הבמה, שאני עדיין במיטבי. זה עשה את העבודה. לגמרי.

 

זו לא היתה חוויה קלה. ההתמודדות היום יומית עם אנשים שהם לא אנשיך, זה לא פשוט.

אני רגילה להיות עם האנשים שאוהבים אותי ושאני בוחרת, ופה הייתי צריכה להתמודד עם מצבים ועם אנשים שלא בחרתי. זה לא היה פשוט. כשיצאתי מ"היכל התהילה" לקח לי שבוע לחזור לעצמי. לא רציתי לראות אף אחד מלבד הבן שלי. לא ראיתי את ההורים שלי עד יום שישי שלאחר מכן. רציתי את השקט שלי שהיה חסר לי, מבלי שיהיה מי ששולט עליי בהפקה. רציתי לשלוט על שקט ועל הרעש שלי בחזרה.

 

הייתי בטוחה שאגיע לגמר. התאכזבתי כשהודחתי.

אין לי שמץ של מושג למה זה קרה, אולי זה משהו שאני משדרת. חלק אמרו לי שזה כי התנשאתי מידי. אני לא יודעת. כנראה שעשיתי איזו טעות ואני מנסה עדיין להבין אותה. אני חושבת שנשים הודחו קודם מ"היכל התהילה" כי המצביעות הן נשים. ונשים לא תמיד מפרגנות לנשים. 

מאוד מקוממת אותי הגישה שהציג בני אלבז לגבי בגידות. מאוד.

מאוד עיצבנה אותי הגישה שלו שיש דברים שלאישה אסור ולגבר מותר. זה מחרפן לי את המוח. אני לא פמיניסטית, אבל אני דעתנית. אני לא חושבת שדברים צריכים להיות כך.

 

לגבר מותר לבגוד ולאישה לא?! אישה צריכה לסלוח וגבר לא?! למה? תסביר לי למה? מה נסגר איתך?! אם לאחד מותר, זה לא משנה אם זה גבר או אישה, גם לאחר מותר. אל תאפשר לעצמך מה שאתה לא מאפשר לאחר. אין סיבה לזה. זה לא קשור לפמיניזם . אני הכי אישה של אהבה ונתינה והכי מפנקת. אבל אנחנו בעידן כזה שבא לנו לקבל בתמורה, באותה מידה. 

 

נורא נפגעתי מאריק סיני כשהוא העיר את ההערות הסקסיסטיות שלו עליי. זה היה סוג של השפלה.

הוא ביקש אלף סליחות וזו סתם היתה יציאה מפגרת ומטומטמת. אני יודעת שרואים בי דמות או סימבול של אישה סקסית ופרובוקטיבית ואין לי בעיה עם זה, אבל אני לא רוצה שאנשים ישתמשו בזה כדי לקדם את עצמם.  

אני מבינה מאיפה זה הגיע. הוא גבר. גברים זה עם אחר - אז סלחתי. אנחנו הנשים יכולות להסתדר עם גברים אבל רק אם הכל בקח ותן ולא בקח וקח.

 

נכנסתי פעם לקרוא טוקבקים ואמרתי לעצמי מייד - אני לא ארד לרמה הזו. אז הפסקתי. אני לא מסתכלת על טוקבקים כדי לא להיפגע. יש כאלה שמפרגנים ויש כאלה שמקנאים ומקנאות ברמות קשות ואז ההערות סקסיסטית ופוגעות. אנשים משועממים שאין להם מה לעשות כותבים את הדברים האלה. זו צרות עין והרוע שיש שם - כמה רוע! למה שנאת חינם אם אפשר אהבת חינם? למה?

אני כבר חצי שנה בלי זוגיות.

פעם הייתי בטרוף למצוא את הגבר האידיאלי אבל הפסקתי לחפש.  כשהוא יבוא- הוא יבוא. בעיני - חברות היא הסוד של זוגיות מוצלחת. ברגע שיש רק משיכה מינית זה לא יהיה לאורך זמן . גם אינטרסים לא יארכו לאורך זמן.

  

הדבר הכי חשוב בגבר זה נאמנות, כי היום למצוא גבר נאמן זה כמעט בלתי אפשרי.

הזמינות והנגישות של נשים היום היא כזו שהכל כל כך זמין שלא צריך להתאמץ. חסר היום הדור הישן. היום גבר הולך לפיק אפ ובר ומוצא בשירותים מה שבא לו, עם מי שבא לו, תמורת שתיה קלה. ולכן אני אומרת  למה להתאמץ?

 

השיר שלי "אז אני לבד" הפך להיות ההמנון של הגרושות.

המסר שלי לנשים הוא - אם לא טוב לך במערכת יחסים מסוימת אל תישארי שם. זה כמובן  נכון גם לגבי הצד השני. השיר שלי אומר את זה.

 

אני לא תלויה כלכלית בגבר ולא הייתי תלויה מעולם בגבר.

חשוב לי שהוא יהיה ממוסד, שתהיה לו הקריירה שלו, שידע שהוא לא יכול ליפול עליי בתור מממנת. תלות כלכלית לא מחזיקה לאורך זמן. 

את תפישת העצמאות הכלכלית לא שאבתי מהבית בו גדלתי.

 

אני באה מבית מאוד דתי, בית מהדור הישן עם הרבה כבוד.

לאבא שלי היה בית כנסת גדול שהיה הבייבי שלו. הוא אגב נהרס לאחרונה בפיצוץ בנתניה. אבא שלי הרוס מזה. אמא שלי היא עקרת בית כל החיים. בגלל שהדור הזה השתנה ואנחנו חיים בעולם אחר היום יש לי תפישות אחרות משלהם.

יש לי פתיל קצר ואני מתעצבנת מהמון דברים כל כך מהר.

אם אני מנסה להסביר למישהו משהו והוא לא מבין מהר אני מתעצבנת. זה מוציא אותי משלוות נפשי. אני מאוד אימפולסיבית וזו המגרעה הכי גדולה שלי. יש בי קצת היפריות מוטרפת . אני כל הזמן רצה אחרי החיים.  

 

אני מבזבזת כסף על מסאז'ים, אני אוהבת להתפנק. טיפוח זה משהו שאני מוציאה עליו כסף.

ואני גם מוציאה המון כסף על הבית שלי. מאוד חשובים לי הפנים שלי, החומות הפנימיות שלי. חשוב לי להיכנס הביתה ושיהיה לי כייף. אני מייצרת הכל בבית. אני מפסלת ומנגרת ואת כל הבית עשיתי לבד.  אייס והום סנטר הם די הבית השני שלי, מקדחות וכאלה עושים לי את זה. לא יהלומים. 

אילנה דיין ויאיר לפיד הם שני אנשים שהייתי שמחה לשבת איתם לקפה.

אני חושבת שהשילוב של כוחנות ועצמה מצד אחד ורגישות מצד שני מאפיין גם אותי ומשום מה אני מתחברת לאנשים שדומים לי. הייתי שואלת אותם איך מתמודדים עם הקונטרסט הזה, עם השילוב הזה בין הרגישות לכוחניות שהם שני קצוות אקסטרים. גם אצלי זה שחור ולבן ואני מנסה להכניס לחיים שלי עוד צבעים. זה לא פשוט להיות גם כוחני וגם רגיש. זה לא פשוט בכלל.