אני בנאדם מאוד אכפתי. באמת.

אכפת לי מנפגעי הבצורת בסומליה, מנפגעי האיידס בדרום אפריקה, מנפגעי הצונאמי בתאילנד ומנפגעי הקאמבק של סמנתה פוקס בעולם כולו. כל מצוקה אנושית נוגעת ללבי, וגורמת לי להתייסר על כך שאני לא תורמת למטרה הראויה, ולו במעט. הרי כולנו רוצים בעולם טוב יותר, נכון? נכון. ואומרים שעניי עירך קודמים, אז מצפוני מכרסם בי שבעתיים כשמדובר במצוקות ארצישראליות אותנטיות.

 

בכל יום אני מופגזת בשלל הזמנות להצטרף למטרות ראויות שונות ומשונות: "די לייבוש חסר האחריות של ים המלח!", זועם מולי עמוד בפייסבוק. "לא להעלאת גיל הפנסיה לנשים!", מפציר בי דוא"ל מארגון נעמ"ת. "מחרימים את מוצרי ההתנחלויות, לא קונים עוגיות עבאדי!", תובעת ממני עצומה אינטרנטית. "בואו למצעד הגאווה והסובלנות בירושלים!", עולץ מולי ציוץ בטוויטר. "הצטרפו למאבק על עתיד הרפואה הציבורית בישראל - מערכת הבריאות קורסת!!!", מפחיד אותי עד מוות באנר אדום ושחור עם הרבה סימני קריאה. "אנא, שימו קערות מים לחתולי הרחוב הצמאים", שוברת בקשה נוספת את לבי, וגורמת לי לשעוט אל המטבח ולחפש באמוק קערות פלסטיק פנויות.

 

 

בינתיים נשמע צלצול של סמס מחברה המודיעה לי על פעולת מחאה חדשה ובועטת: "תירס גמדי, מוצר כל כך בסיסי שעלותו הגיעה ל-6 שקלים לפחית! לא ניתן יד לעושק!", הי, אני אוהבת תירס גמדי! ברור שאבוא להפגנה. אבל רגע, באותו יום יש גם את "עצרת הזיכרון לנפגעי תוכניות הריאליטי", וזה גם מתנגש לי עם "מצעד המחאה למפוטרי ההייטק" ועם "שביתת ההזדהות למען החזרת ביסלי פלאפל למדפים". אולי אם אסיים מוקדם עם הביסלי, אוכל גם להגיע ל"הפגנת הענק נגד הרפורמה בתחבורה הציבורית". כלומר, אם האוטובוס יגיע בזמן ולא יאחר כמו בדרך כלל...

 

בשלב זה, עשן מתחיל להסתלסל מאוזני ואני נשכבת על הרצפה הקרה אין אונים, כשבראשי הקודח חולפות תמונות של עוגיות עבאדי מרקדות במעגל עם חתולי רחוב שיצאו לפנסיה מוקדמת. אחרי שאני מצליחה להתאושש קלות, אני מחליטה להסיח את דעתי עם קצת טלוויזיה קלילה: מה מציעים הערוצים? ובכן, מסתבר שהם מציעים שידור חי ממחאת האוהלים בתל אביב עקב מצוקת הדיור. אני נכנעת סופית. יש יותר מדי על מה להילחם במדינה הזו. דבר אחד ברור: אנחנו לא מרוצים. מאוד, מאוד לא מרוצים.

 

הבעיה היא שחלקנו לא מרוצים ממצוקת הדיור, מהעלאת גיל הפרישה וממחירי הקוטג' (כלומר, סנובים תל אביביים אוכלי חינם), חלקנו לא מרוצים מהמצב הפוליטי, מאפליה נגד נשים והומוסקסואלים וממוצרי התנחלויות (וחלקנו לאו דווקא לסביות פמיניסטיות שמאלניות זועמות ושעירות), וחלקנו סתם לא מרוצים מהעובדה שמריחואנה עדיין לא חוקית (כי אז היינו יכולים להתמסטל בכיף כל היום ולא לדאוג לכל יתר הדברים). קשה, קשה לבחור איזו חבילת סטריאוטיפים לאמץ, ואיך לא להיראות כמו אידיוט מושלם בזמן שכל המטרות הצודקות הופכות למיש-מש אחד גדול ומטופש ("אתם עם ההומואים למען שייח ג'ראח או עם הקומוניסטים למען גבינה צהובה?").

 

 ובכן, אחרי מחשבה מרובה, הצלחתי סוף סוף לתכנן פעולת מחאה משולבת כדי לעמוד בקצב של כל המטרות הצודקות והראויות, שגם לא תגביל אותי לתחום צר מדי של סטריאוטיפים. אצא לי לשדרות רוטשילד, אבנה אוהל מחאה בצורת גביע קוטג' בצבעי דגל הגאווה, אתקע עצומה להעלאת שכר המינימום באוזן אחת ועצומה להורדת גיל הפרישה לנשים באוזן השניה, אתהלך סביב ואצעק במגאפון "יהודים וערבים, חומוס יחד מנגבים", אשליך חבילות של ביסלי פלאפל על עוברי אורח תמימים, ולסיום אכתוב עם ליפסטיק על המצח "הצילו את הרפואה הציבורית ממלתעות הקפיטליזם החזירי!"

 

 רק שאין לי מספיק מקום על המצח לכל זה, אז ייתכן שאסתפק בכתיבת "הצילו!" בלבד. זה אפילו נראה לי הולם, בהתחשב בנסיבות. אם תראו מישהי מסתובבת ברחובות תל אביב עם הכיתוב "הצילו!" על המצח, סביר להניח שזו אני. בואו להגיד שלום ואולי גם מלאו לי איזו קערת מים, כי חם נורא, טוב?