המערכת המשפחתית והמערכת המשפטית הן כמו שני קווים מקבילים, עולמות נפרדים, מים ושמן, כוס קפה עם אבטיח בצד. בקיצור, שתי מערכות שלא אמורות להיות שזורות זו בזו. המערכת המשפחתית היא דינמית, מורכבת ממספר נפשות, שמקיימות ביניהן יחסים בינאישיים. היא כוללת תת מערכות, קליקות, חוויות של חיים ביחד, רגשות שונים ומורכבים, משברים, קונפליקטים ולעתים גם סכסוכים עמוקים. מערכת המשפט לעומתה, ברורה, חדה. חוקים, פסקי דין, עורכי דין ושופטים.

 

 

עוד ב-Onlife

 

אין ספק, ישנם מצבים בהם מערכת המשפט היא הכרחית ואין כל אפשרות אחרת להגיע לאיזשהו צדק מינימלי. אבל זהו בדיוק העניין: כאשר אין כל אפשרות אחרת. כלומר לאחר שמוצו כל הנסיונות ונבחנו כל האפשרויות השונות, אז יש מקום לאפשר פניה לערכאות השיפוטיות.

לאפשר לאנשים ליישב את המשבר

למעשה במקום "בתי המשפט לענייני משפחה" נכון יותר להקים "מרכזים ליישוב סכסוכים במשפחה", כאשר בית המשפט הוא חלק אחד מממספר מערכות המאפשרות לבני המשפחה ליישב את המשבר בדרכים של הידברות, מו"מ והגעה להסכמות.

 

בודדות, אם בכלל קיימות כאלה,  המשפחות שמגיעות לבית המשפט ויוצאות שלמות ומאושרות. בבית המשפט יהיה נדיר לראות מצב של win win אבל לצערנו יש מצבים רבים של lose lose. לא רק בני הזוג עצמם מפסידים את עצמם, ונשמתם. הילדים גם הם משלמים את המחיר הכואב. אצל הילדים זה יהיה מחיר שישפיע ויעצב את כל חייהם הבוגרים.

 

נכון שהסכסוכים והמשברים במערכת המשפחתית הם טבעיים, אנושיים, ומהווים חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה הנורמטיבית. נכון יהיה לתת מענה הולם יותר לקונפליקטים מורכבים אלו, אבל הפתרון המשפטי הוא בהחלט לא מספק.

סיום מערכה אחת או תחילתה של אחרת?

בני זוג נחמדים, שני ילדים וכלב, מגיעים לגישור ומצהירים כמה הם מבקשים לסיים יפה. בשביל הילדים, לזכר הימים הטובים. הם עברו כל כך הרבה ביחד. כיום נמצאים במצב כלכלי לא פשוט. הלוואה של 120,000 שקל לבנק. לא פשוט להתחיל ככה את החיים מחדש בגיל 40 פלוס.

 

הם מדברים ביניהם, מתווכחים מדי פעם, משתפים בחששות ובפחדים, שותפים פעילים בתהליך הגישור. עד שברגע של כעס, במסדרון, הוא אומר לה.. "כנראה שבסוף נתראה בבית המשפט". לא עוברים יומיים והיא מודיעה שהגישה תביעה לבית המשפט ושהגישור למעשה הסתיים. 

 

מה שקרה כאן הוא תוצאה של מצב בעייתי הנקרא בשפה המשפטית "מירוץ הסמכויות". למעשה מדובר בקביעה שכל הקודם זוכה. כיום ישנן שתי ערכאות שיפוטיות שלהן הסמכות לדון בנושאי גירושין: בתי הדין הרבניים, הנחשבים ברוב המקרים כמיטיבים עם הגבר, ובתי המשפט לענייני משפחה, הנחשבים כמיטיבים עם האישה.

 

בן הזוג שימהר ויגיש תביעה בערכאה המיטיבה עמו, יקנה בה סמכות והיא הערכאה שתדון בתביעתו. כל סטודנט שנה א' למשפטים לומד על המצב המסובך והמורכב הזה של מערכת המשפט, בתחום דיני המשפחה.

 

הפחד של האישה שבן זוגה יקדים אותה ויגיש תביעה לבית הדין הרבני הוביל אותה לנהוג במה שנראה מבחוץ התנהגות חסרת הגיון וחסרת תום לב. אולם לאחר הבנת המצב הכמעט בלתי אפשרי, שיוצר מירוץ הסמכויות, הייתכן שעשתה את הדבר הנכון?

האם המדינה מעודדת את חיזוק התא המשפחתי או להפך?

ניתן לומר בברור שהמדינה, האמונה על חוקיה, במקום לעודד ולחזק את התא המשפחתי, מעודדת באופן עקיף את פירוקו. זהו מצב שלא יעלה על הדעת במדינה נאורה ומתקדמת, וזהו המצב שקיים מאז קום המדינה.

 

ריב הסמכויות בין בתי הדין ובתי המשפט לענייני משפחה, מייצר, באופן עקיף כמובן, אלפי משפחות מפורקות בשנה. יכול מאד להיות, שמספר זה היה קטן משמעותית אילולא מירוץ הסמכויות.

 

על המדינה לעשות סדר בין בערכאות השונות ולהביא לסיומו את מירוץ הסמכויות, על מנת שזוגות במשבר יכולו לממש בראש שקט את האפשרויות ליישובו ולא יקחו חלק במירוץ חסר כל הגיון זה. ולאזרח הפשוט, אשר הולך להתייעץ עם עורך דין, רגע לנשום, להבין שאכן קיים מירוץ של סמכויות ולכאורה כל הקודם זוכה. אך חשוב גם לזכור מה מפסידים עם הגשת התביעה.

 

ההפסד לא תמיד יהיה ניתן למדידה, לאו דווקא מוחשי, אבל הוא ישפיע מאד על ההיבטים אחרים כמו רווחתם הנפשית של בני הזוג ושל הילדים, עוצמת הקונפליקט, היכולת לנהל מערכת יחסים תקינה לאחר הגירושין, וכן גם על המצב הכלכלי: תשלום לעו"ד לפתיחת תיק משפטי יכול לממן מספר שנות לימודים באוניברסיטה לילדיכם.