לאחרונה הודיע סילבן שלום, המשנה לרה"מ, על כוונתו לפעול לקיצור שבוע העבודה, "כפי שעשו כל מדינות העולם המפותח". שלום כבר הקים ועדה, בראשות פרופ' יוג'ין קנדל ראש המועצה הלאומית לכלכלה, לבחינת השלכות ההצעה.

 

עוד ב-Onlife:

 

כמובן ש"אין חדש תחת השמש". מדובר בעוד הצעה, מתוך שורה ארוכה של הצעות/רפורמות מזה שני עשורים, המבטיחות להביא את עידן הקדמה לישראל, שבוע עבודה מקוצר לשיפור איכות החיים של העובדים/האזרחים. בפועל, נראה שמסתתרת מאחורי ההצעה המפתה מטרה מגונה מוכרת היטב: קיצוצים נרחבים במערכת החינוך, באמצעות קיצור שבוע הלימודים.

 

כלומר, מדובר בספין הטעייה קלסי שאמור לחסוך לאוצר כסף גדול על גב ההורים ובעיקר על גב האמהות. הנימוקים, כצפוי, כובשי לב: כך עשו "כל מדינות העולם המפותח... המערבי... למעלה מ-75% מתושבי העולם אימצו את ימי המנוחה בשבת ובראשון, ובהם 100% מתושבי העולם המפותח". הנוכל להרשות לעצמנו לפגר אחרי "העולם המערבי/המתקדם"? או, חלילה, להיות חלק מ-25% הנותרים, של העולם הבלתי מפותח (כלומר, הנחשל)?

 

כיאה לתקופתנו, שבה השיח על שוויון מגדרי מושאל בנכלוליות לקידום מהלכים הפוגעים בנשים, קורץ שר האוצר לנשים ומסביר כי היוזמה ה"מתקדמת" תאפשר להן "להתקדם למשרות ניהוליות בכירות". השר שלום מקווה, כנראה, לשכנע בכך את ציבור הנשים בכדאיות קיצור שבוע הלימודים. ואכן, הוא צריך את הנשים לצידו, כי המשמעות המרכזית של מהלך כזה, בעוד שחלק נכבד מהמשק ממשיך לעבוד שישה ימים בשבוע - היא פגיעה בהן.

 

 משמעות פגיעתו של קיצור זה, בנוסף לקיצוץ נרחב בשעות לימוד ופיטורי מורות היא פגיעה באמהות העובדות שישה ימים בשבוע בתעשייה ובתחומים שאינם הוראה ועבודות משרד. מאחר ונשים הן המטפלות העיקריות בילדים (בארץ וגם ב"עולם המערבי"), יהיה עליהן לוותר על יום עבודה, או לשכור שירותי השגחה על ילדיהן, וכך תיפגע הכנסתן ולעיתים הן גם עלולות יהיו להפסיד את מקום עבודתן.

 

ההצעה ה"מהפכנית" מבטיחה שכל שוק העבודה יעבור לחמישה ימים ואז המשפחה תהיה ביחד (ולא יהיה צורך בשירותי השגחה על הילדים). שלום מבטיח לנשים הצעירות, אמהות לילדים בגיל גן ובית ספר יסודי, שבמקום ההשגחה שמספקת מערכת החינוך על ילדים קטנים בימי ששי, יוארך יום הלימודים ולפיכך תתרחבנה האופציות התעסוקתיות שלהן והן יוכלו לעבוד יותר שעות, להשתכר ולהתקדם יותר. וכן, מפעלי הזנה ישולבו בבתי הספר – הצעה שאי-אפשר לעמוד בקסמיה.

 

אולי סילבן שלום עבר ל-5 ימי עבודה. השאר לא

הבעיה העיקרית עם התמונה הוורודה שמצייר שלום היא שבהבטחות שווא מסוג זה התנסינו כבר כמה וכמה פעמים בעבר: על אף ההבטחות, המשק בכללותו לא עבר לחמישה ימי עבודה בשבוע.

 

דו"ח של הרשות לתכנון כוח אדם במשרד התמ"ת מ-2004 קבע כי 40.8% מהעובדים עדיין עובדים ביום שישי באופן קבוע, וכ-18% מהשכירים במשק עדיין עובדים בו מדי פעם); יום חינוך ארוך לא הוחל על מערכת החינוך, על אף שחוק המחייב שינוי זה חוקק כבר ב-1992. למזלם של האמהות ושל ילדי אמהות עובדות, וכתוצאה ממאבקי ארגוני נשים, יום הלימודים השישי לא בוטל עד כה.

 

בשני העשורים האחרונים ניסו ראשי ממשלות, האוצר והחינוך להנהיג שבוע לימודים מקוצר פעם אחר פעם. הטיעונים היו תמיד דומים: "קידמה", "שיפור החינוך", "הארכת יום הלימודים", "פיתוח תחום התרבות והפנאי", ו"חיזוק התא המשפחתי".

ביולי 1990 הודיע שר החינוך, זבולון המר ז"ל, על כוונתו להאריך את יום הלימודים. לא חלפו שבועיים והשר הודיע על כוונתו לקצר את שבוע הלימודים (בלא הארכת יום הלימודים). בעקבות לחץ ציבורי ופסיקת בית המשפט (בתביעה שהגישה לימור לבנת עוד בטרם הייתה ח"כ) הוא נאלץ לחזור בו.

 

ביולי 1992 בישרה שולמית אלוני, שרת החינוך, על מהפיכה שתביא למערכת, בין השאר באמצעות הנהגת יום לימודים ארוך. בנובמבר 1992 היא כבר הודיעה על כוונתה לקצר את שבוע הלימודים. גזילת תקציבי החינוך תוארה כ"תכנית מהפכנית שמזכירה את ארצות אירופה".

 

עם כניסתו לתפקיד כשר החינוך ביוני 1993 הודיע פרופסור אמנון רובינשטיין על תכנית ל"רפורמה" בחינוך: קיצור שבוע הלימודים, הארכת יום הלימודים והוספת שעות העשרה, ספורט וחוגים. השר הסביר כי יש לעבור לשבוע לימודים מקוצר כדי לזרז את המעבר ליום לימודים ארוך, "כמו באירופה". במהרה התברר שהאופציה של יום חינוך ארוך כלל לא הייתה קיימת. בפועל היה מדובר, גם במקרה זה, בעוד ניסיון לקצץ בתקציבי החינוך.

 

גם התוספת שהבטיחה הרפורמה האחרונה "אופק חדש", בדמות 41 שעות לימוד בשבוע ביישובים הנכללים בפרויקט של "יום לימודים ארוך", ירדה מעל הפרק בספטמבר 2008, עם ההחלטה לקצר את שבוע הלימודים באותם בתי ספר.

 

נו, לפחות מודים שהנטל על האמהות

כדי שנאמין לשלום, או לכל שר (או שרה) אחר יהיה עליו קודם כל להעביר את כל המשק לחמישה ימי עבודה; להרחיב את יום הלימודים ליום לימודים ארוך - כלומר, פשוט ליישם את חוק יום לימודים ארוך שיישומו נדחה פעם אחר פעם,כדי להימנע מהגדלה ניכרת של תקציב החינוך; להפעיל מפעל הזנה בבתי ספר (שפעל בקנה מידה נרחב בעבר); ורק אח"כ שיבטל את יום הלימודים השישי.

 

דבר אחד טוב יש בכל זאת בספין של שלום: הודאה ממלכתית בכך שנשים הן אלו שמשגיחות על ילדים ואלו שמשלמות את המחיר באופציות התעסוקתיות והקידום שלהן בעבודה. בעידן שבו פוליטיקאים שונים ומשונים מנסים לקדם יוזמות חקיקה "שוויוניות" המתבססות על הטענה השקרית בדבר השוויון בחלוקת הנטל בין המינים בגידול ילדים, גם זו נחמה