השבוע התפרסמה כתבה בעיתון "ידיעות ירושלים" תחת הכותרת "הורים בזיו: המורים משפילים את ילדינו".לתלמידה אחת קראה המורה בביה"ס זיו פרחה, וילד ששאל אם הוא חייב להשתתף בפעילות ספורטיבית נענה ע"י המורה "שהוא זקוק לזה במיוחד" ורמזה בידיה על מימדי גופו. הורים אשר העזו להתלונן "זכו"  לכינוי "חסרי תרבות".

 

עוד בonlife:

 

צר לי לקרוא מסמך חמור על פגיעות היום יומיות בילדים עליהן אני מתריעה שנים רבות. הבעיה  בסופו של דבר טמונה בהתנהגות ההורים שבתור אזרחים מוכנים להירתם לצדק על הקוטג', לצדק על הדיור, אבל אינם מוכנים להירתם למחאה גדולה ומשמעותית למען הילדים שלהם – שזה הדבר היקר מכל.

כאשר העלבון נוגע באופן אישי לילד וההורה המסוים, וכאשר ההורה לא מסתתר מאחורי הפחד הנפוץ ביותר בקרב ההורים והוא " מי יודע מה יעשו לילד שלי אם אתלונן?" רק אז קמה פה ושם מחאה חיוורת שלרוב לא מיטיבה  ולא משנה דבר.

 

לידיעתכם הורים יקרים, המקרה של בית ספר "זיו" בירושלים הוא טיפה בים וילדים סוחבים לכל ימי חייהם צלקות נפשיות עמוקות כתוצאה מהעלבות מורים, שזו התופעה השכיחה ביותר במערכת החינוך.

 

אחת התשובות הנוראיות ביותר שאנחנו מקבלים היא , שהמנהלת, המורים, מנהל החינוך העירוני, הפיקוח, "לא מכירים את התופעה", ואומרים זאת מבלי להבין מה הם אומרים וללא בושה. הורים יקרים, תאמינו להם, הם באמת לא מכירים את התופעה, כי הם לא מקשיבים, הם אדישים והילדים לא מעניינים אותם.

 

דרישת ההורים צריכה להיות שהמורה הראשון שמעליב ופוגע בנפשו הרכה של הילד הראשון, יפוטר לאלתר ולא פחות מזה. הילדים קורסים תחת התעניינותה הרבה של המערכת בבגרויות, מייצבים, הישגים, דרישות לא ריאליות, דגשים מוטעים, סדרי עדיפויות מעוותים- ומתחת לערימת הדרישות המיושנת הזאת, מי יתפנה לראות מה באמת קורה עם הילד?

משתיקים את התלונות

תלונה של הורה או ילד זוכים במקרה הטוב להשתקה מיידית ובמקרה הרע לתשובה שמעולם לא שמעו על זה. במערכת החינוך לא מכירים את החוק של עבירות שנעשות מחוסר ידיעת החוק – נענשות. ואכן יש להעניש בחומרה את כל חבורת "שלושת הקופים" שלא רואים, לא שומעים ולא יודעים. מפני שתפקידם העיקרי הוא לדעת, לשמוע, לראות - ולהתייחס.

 

כמובן, שהמורים והמנהלים, כולם מגובים ע"י שני הגופים שתרמו רבות למערכת החינוך להימצא בתחתית הסולם החברתי בה היא נמצאת. הסתדרות המורים וארגון המורים, גופים אלה הם ראשיתם של הפוליטיזציה של החינוך שהמיטה אסון על המערכת.

 

המורים המתלוננים - הם הכושלים ולא הילדים

 אלו הם גופים פוליטיים במהותם, כוחניים, המובילים את ניגוד האינטרסים הנורא והבולט ביותר. גופים אלה נהנים מריבוי תלונות המורים, תלונות שברובן  מגיעות ממורים כושלים, אלימים, פוגעים בילדים, מאותם מורים, שלו למערכת היה מעט אומץ, הייתה מסלקת אותם מיד משורותיה.

 

על הציבור הזה, הכושל הזה, הפוגע בילדינו, על הציבור הזה ארגוני המורים מגנים. מורים ומנהלים מצליחים אינם זקוקים להגנה לא מוסרית זאת. בתי ספר רבים מספור, נכשלים בשל מנהלים ומורים שהתגלגלו למקצוע חשוב זה בטעות. צוותים אלה ממשיכים לנהל את בתי הספר על כישלונותיהם ואיש איננו מעז לפטר אותן. כל זאת לנוכח האימה והפחד שארגון המורים והסתדרות המורים מטילים על המערכת.

 

הדוגמא האישית היא אחת מעיקרי החינוך. אך כאשר מנהל מינהל החינוך בירושלים מצהיר ש"הוא לא מדבר עם הורים" , מדוע שלא יפנימו זאת כל המנהלים וינהגו בהתאם?

 

מנהלת בית ספר "זיו" מזמינה עכשיו את ההורים להתלונן. הורים יקרים, צאו ותאמרו לה ולכל המנהלים בדמותה "מעט מידי ומאוחר מידי, ילדינו כבר נפגעו".