תקופות ארוכות הוכרחו נשים לאמץ את צו ההשתקה התרבותי-חברתי, ולשתוק את כאבן ואת הפשעים שנעשו בהן. אונס, גילוי עריות, הכאה, אלימות, תקיפה וניצול מיני – את כל אלה היה עליהן להשתיק, להחניק ולקבל ללא אומר – להתנהג כאילו לא היו, וכאילו לא בוצעו. כאילו לא רצחו  אלה את נפשן ואת נשמתן.

 

עוד ב- Onlife

כתוצאה מכך, אחת מהחוויות הקיומיות ההרסניות ביותר ממנה סבלו נשים מאז ומתמיד היא חוויית ה"אין קול". חוויה זו מכילה בתוכה את הכאב המנפץ וההשפלה הזועקים את ביטויים, אל מול איסורים וצווים חיצוניים הפוקדים על בלימה והשתקה שלהם. אחד מתחומי  המאבק הפמיניסטי המשמעותיים ביותר, עוסק בהפרת צווי ההשתקה הללו, ובעידוד נשים להשמיע את קולן בכל מקום בו הן נפגעות, מותקפות או מנוצלות.

 

לכן, נושא ההשתקה  ואיסור הדיבור בכל הנוגע לפשעים  מיניים המבוצעים כנגד נשים, הינו נושא פגיע, טעון ונפיץ במיוחד.    

האם יש אמת אחת בלבד?

מכאן ניתן להבין מהיכן נובעת פעילותן החתרנית של אקטיביסטיות-פמיניסטיות ברשתות החברתיות ובבלוגים האישיים, דרכה עמלו על הפרת  צו איסור הפרסום בנושא חשד לאונס, שביצע לכאורה כתב טלוויזיה ידוע.

 

עבורן, כמו גם עבור רבות מהנשים השותפות למאבקן, צו כזה הינו כנפנוף בדגל אדום ומדמם בפני שור זועם. את הזעם ניתן היה לחוש היטב - המערכות השלטוניות והתקשורתיות הואשמו מיד בטיוח האמת, בשיתוף פעולה עם בעלי אינטרסים ובהגנה פושעת על "אחד משלהם". וכך גם תמונתו של החשוד הוצגה והופצה כאשם וודאי  - עוד לפני שבכלל הוגש כתב אישום כלשהוא.

 

גם בתוך שדה השיח הפמיניסטי עצמו, אישה שהעזה להקשיב נכוחה לעדותה של המתלוננת עצמה, ולשאול שאלות קשות לגבי מהימנותה ומשמעות ההתנהלות המתוארת בה, הושתקה מיד ומודרה כבוגדת ממש. 

 

למעשה, נשים הנאבקות כנגד תופעת ההשתקה של פשעים מיניים עומדות בפני הדילמה - האם להאמין באופן אוטומטי לכל מתלוננת על אונס ואלימות מינית, ולהעניק לה תמיכה נחרצת ומיידית, או להטיל ספק ולחכות להבהרות ולבירורים (שהינם לעתים מורכבים ולא חד משמעיים).  

להרשות לעצמנו להטיל ספק

הסכנה העיקרית בהתגייסות אוטומטית לטובת מתלוננת ללא בדיקה ובחינה של כל מקרה, היא אותה הסכנה של השימוש הלא מבוקר בקריאה "זאב זאב". במידה שבסופו של דבר מתגלות עובדות וראיות המערערות על תוקף עדות המתלוננת, או אף סותרות אותה, כוחה של הזעקה "זאב, זאב!", או - "אנס אנס!" , נשחק.

 

 כך גם יילך ויפחת כוחה של המחאה הפמיניסטית ויכולתה להביא להתגייסות מקיפה של נשים למאבקים הפמיניסטיים.

 

לכן, לפני הכרזה גורפת ומתלהמת על "מלחמת עולם" כוללת, לפני שמואשמות כל המערכות - המשטרה, השופטים והתקשורת, בהגנה אינטרסנטית על פושעי מין, לפני שהחשוד הופך לאנס אכזרי, ולפני שכל אדם (גבר או אישה) שמעז לשאול שאלות הופך למשתף פעולה עם השלטון ההגמוני -  חשוב, דווקא לטובת הצלחתו של המאבק הפמיניסטי, לקחת כמה צעדים  אחורה ולחשוב; במקום להשתלח ולהשתמש במנטרות מקובעות - לבחון את פרטי המקרה וגם להרשות לעצמנו ולאחרים להטיל ספק, אם מתעורר כזה.

 

הסולידריות הנשית, עד כמה שהיא חשובה, איננה ערך עליון.  האמת והצדק עומדים מעבר לה. ואם לא נחפש אותם, בכל מקרה לגופו, אנו עלולות לרושש את המאבק הפמיניסטי מהלגיטימציה המוסרית והערכית שלו.