מדינה שלמה עסקה לפני כשבועיים במותה של חן אפרת ז"ל מאכילת ממרח שוקולד אגוזים במסעדה. במגוון הנושאים המאוד המצומצם המכתיב את סדר היום הציבורי, מותה של חן הצליח לתפוס מקום מרכזי לחצי יום בערך. גל המחאה המתפשט ברחבי הארץ דוחק הצידה כל דבר שלא קשור לאוהלים או לרופאים השובתים. זהו 15 הדקות בתקשורת נגמרו. אבל סכנת הפגיעה בשל אלרגיה למזון אורבת לאנשים רבים הרבה יותר מכפי שאתם חושבים.

 

עוד ב-Onlife:

 

לאדם הסביר יש נטייה לחשוב שהמקרה של חן אפרת הוא מקרה נדיר או חריג. גם הדיווחים בתקשורת, ברובם, נטו להתייחס לאירוע כאל כזה. אבל המציאות היא קצת שונה: מידי יום מגיעים לביה"ח ילדים במצב קשה כתוצאה מתגובה אלרגית, לשמחתנו שלא כמו במקרה של חן ז"ל, הם מגיעים בזמן שעוד אפשר להציל אותם.

 

8% מאוכלוסיית התינוקות בארץ סובלת מאלרגיה למזון, 5% מאוכלוסיית הילדים ו- 2% מאוכלוסיית המבוגרים – במספרים מדובר על עשרות אלפי ילדים ומבוגרים שסובלים מהתופעה. זו לא אוכלוסייה מצומצמת.

 

האוכלוסייה האלרגית בארץ (וכאמור מדובר על עשרות אלפי ילדים ומבוגרים) מופלית לרעה. בעצם, חוץ מאת עצמנו, אנחנו לא באמת מעניינים מישהו. אפילו משרד הבריאות החליט שהבריאות שלנו חשובה פחות מבריאותם של אחרים: זה מתחיל בכך שעד היום אין תקנות לסימון אלרגנים במוצרי מזון - כך שהאוכלוסייה האלרגית נתונה לחסדיהם של יצרני המזון. ותאמינו לי שאף אחד מכם לא היה רוצה להיות נתון לחסדים שכאלה .

באותו אופן החליט משרד הבריאות שהילדים האלרגיים לא יקבלו ארוחות חמות בביה"ס בהם יש הזנה – הרי הרבה יותר פשוט למנוע מילד לאכול מאשר לקבוע תקנות. ולבסוף הוא גם החליט שלא לכלול בערכות עזרה ראשונה, הקיימות במקומות ציבוריים, מזרק אפיפן המיועד לטיפול מיידי בתגובה אלרגית ומציל חיים. מתברר שהחיים של האלרגיים שווים פחות מחייו של אדם שקיבל זה עתה התקף לב למשל.

 

האפליה לא נגמרת שם. היא עוברת כחוט השני כמעט בכל תחומי חיינו: גני ילדים וקייטנות שלא מוכנים לקלוט ילדים אלרגיים, מסיבות ימי הולדת אליהן ילדינו לא מוזמנים כי בעל השמחה לא רוצה לוותר על במבה למשל, חג שבועות בביה"ס הוא יום חופש קבוע עבור ילדים אלרגיים לחלב וכך הלאה.

 

אפילו בטוקבקים אנחנו מופלים לרעה. כמי שעקבה באדיקות אחר הכתבות שעסקו במותה של חן ז"ל  אשתף אתכם שבערך 70% מהטוקבקים דיברו על כך שחן אפרת ז"ל אשמה במותה. ברור שהייתה מידת אחריות מסוימת גם על חן ז"ל אבל אפילו נהג שיכור שהתנגש בעץ ומת לא "זוכה" לכאלה האשמות. אפילו מי שהתאבד וגרם למותו שלו בכוונה תחילה זוכה ליותר אמפתיה מאשר מותה הטראגי של בחורה צעירה מהאלרגיה שלה.

 

אנחנו לא מחפשים אשמים במותה של חן ז"ל (ויש הרבה), אנחנו גם לא מסכנים וגם לא רוצים רחמים מאף אחד. אנחנו רוצים שתהיה לנו האפשרות לגדל את הילדים שלנו בסביבה מבינה, מתחשבת  ובטוחה יותר – וזה אפשרי.  

רוצים דוגמה לכך שאפשר גם אחרת? אביא זאת במילותיה של חברה שלי, אמא לילד אלרגי (אגוזים ובוטנים):

"חששתי כל השנים ממסעדות, מאירועים בגן, מביה"ס, מסיבות יום הולדת, חופשות וכדו'. הכי חששתי מנסיעה לחו"ל עד שיום אחד החלטנו שעושים את זה: כדי לא לקחת סיכונים לקחנו מזוודה מלאת אוכל, שכרנו דירונת ליד הרכבת התחתית בלונדון ויצאנו לדרך.

 

"'בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח' שרה חווה אלברשטיין – כל כך צודקת. גילינו עולם חדש: בכל מקום אליו נכנסנו  יש פירוט של מרכיבי המזון, כולל אלרגנים – כולם יודעים על מה אני מדברת – כולם מודעים! מצאנו את עצמנו אוכלים  בשלווה שבה לא אכלנו  כבר שנים. ולא רק במסעדות, גם בסופר המצב דומה, הכל מסומן, הכל ברור- איזה תענוג!

 

"בני, שעם השנים למד שקינוחים זה לא הצד החזק באלרגיה שלו, באירועים, במסעדות, בארוחות – איכשהו הקינוח מבחינתו תמיד היה העוגה שאמא הביאה מהבית - גילה עולם שלם של ממתקים, קינוחים, עוגיות, גלידות, הכל. כשחזרנו וכל ילד סיפר ממה הוא הכי נהנה בטיול – בני אמר שהוא הכי אהב את גלידת השוקולד ושהכל היה מותר לו."

 

עבור רבים מאיתנו זה נשמע כמו חלום ורוד אבל זו המציאות לא רק בלונדון אלא גם בעוד בארה"ב, בקנדה ובעשרות מדינות נוספות באירופה.

 

ובחזרה למציאות העגומה של האלרגיים בישראל. ולא סתם אני אומרת מציאות עגומה – היא באמת כזו. בהיעדר תקנות מסודרות של משרד הבריאות הכל פרוץ – יצרניות המזון הגדולות מסמנות (וולונטרית) ,בעיקר לצורכי כסת"ח,  אזהרות אלרגניים גורפות כמעט על כל מוצרי המזון  וכך נוצר מצב שלאוכלוסייה האלרגית, ברובה ילדים כאמור, אין כמעט מה לאכול כאן: אין  לחם שילד אלרגי לשומשום יכול לאכול, אין קרטיב שילד אלרגי לחלב יכול לאכול, אין שוקולד תוצרת הארץ שילד אלרגי לאגוזים יכול לאכול, חטיפים ברובם הם בכלל מחוץ לתחום, אוכל מוכן לא נכנס אלינו הביתה, גם לא גלידות -ואלו רק מעט מהדוגמאות. 

המצב האבסורדי הזה מחייב אותנו לקחת כל יום סיכונים. גם הוופל הבלגי שאכלה חן היה סיכון שהיא לקחה, כמו בטח אלפי סיכונים שהיא לקחה במהלך חייה. הפעם זה עלה לה בחייה. 

 

השבוע התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה  אודות כוונת משרד הבריאות להנחות את יצרניות המזון לסמן בצורה מודגשת יותר את אזהרות האלרגניים שלהן. ההבלחה הזו של משרד הבריאות  אין בה כל בשורה, היא בבחינת לעג לרש. שבוע וחצי שתק משרד הבריאות, ללא כל התייחסות למותה של חן אפרת ז"ל. 

 

כל כך מעליב, שכמשרד הבריאות כבר מחליט להתייחס, זה מסתכם בסימון אזהרות האלרגניים בבולטות. אנשי משרד הבריאות היקרים, אנחנו יודעים לקרוא מצוין גם בלי שזה מודגש. מה שאנחנו קוראים על תוויות המזון מרתיח אותנו כי זה מזכיר לנו יום יום שעה שעה את אוזלת היד שלכם ואת הרשלנות שלכם בשמירה על חיי ילדינו – וזה לא ישתנה גם אם האזהרות יהיו מודגשות.

 

אני אמא במדינה שלי, במדינה שמסרבת להכיר ולהתחשב בשונה, שמפלה את השונה לרעה ומסרבת להבין שלא ניתן לנטרל את הילדים שלנו מהחיים האמיתיים, הם חייבים ללכת לגן, לביה"ס לגני משחקים, לחוגים והאסון הבא אורב להם שם.  אני מאוד מקווה שמישהו יתעורר כי חן אפרת היא הילדה של כולנו וניתן היה למנוע את מותה בדיוק כמו שניתן למנוע גם את האסון הבא.